תעשו כמו בהוליווד

"המחאה החברתית" של קיץ 2011 שהיום קצת נשתכחה מלב, הצליחה לשנות את קוד ההתנהגות הציבורי בקרב לא מעט אנשי הון ושלטון מקומיים. השינוי העיקרי בעידן הפוסט-מחאה הוא במראית-העין: הקוד "המעודכן" הוא - אתה יכול להמשיך ליהנות ממנעמי הפירות של מה שצברת/ירשת/הרווחת וממנעמי השלטון, אבל מוטב שההנאה שלך לא תגיע לתודעת הציבור והתקשורת.

כחלק מאותו תהליך הפכה גם המכונית הצמודה לסוג של "עלה-תאנה חברתי" בקרב משרתי ציבור ובכירים בחברות ציבוריות. אם בעבר מכונית-שרד הייתה סמל סטטוס של שררה והצלחה בסגנון "למען יראו וייראו", הרי שהיום את המכונית הצמודה בוחרים יועצי התקשורת. ומה קורה כשהעצות של יועץ התקשורת לא תואמות את הרצון (העז) של הבכירים? מתרחשים דברים מוזרים מאוד.

קחו למשל את סוגיית "מכרז רכבי השרים". ביוני 2012, לאחר חודשים ארוכים של סינון ובחירה, פורסמו תוצאות מכרז "מינהל הרכש הממשלתי", שבו נבחרו מכוניות הדור הבא של שרי ממשלת ישראל ושל בעלי תפקידים מקבילים (כגון שופטים). למכרז ניגשו שלל מכוניות-מנהלים טובות וברוכות כישרון מכל קצווי תבל. המכרז, יצוין, התבצע כדת וכדין וכל הניסיונות לערער עליו משפטית כשלו.

אלא שתוצאותיו התגלו כמאתגרות מאוד עבור יועצי התקשורת של השרים. מצד אחד, זכתה במכרז ב.מ.וו-528 - סמל סטטוס גרמני, שנחשק בקרב בעלי ממון בכל העולם. מחירו "האמיתי" בישראל - בניגוד למחיר פשיטת-הרגל שבו הוצע למדינה במכרז - הוא כ-400 אלף! שקל. מצד שני, זכתה סיטרואן-C5: מכונית-מנהלים אירופית גדולה, מאובזרת וברוכת כישרונות, אך בעלת תדמית של "צווארון כחול", רכב מהסוג שסמנכ"לים ברשתות שיווק בוחרים בו כרכב ליסינג.

את הדרמה שהתרחשה מאחורי הקלעים קל לדמיין: מאבק עז בין הרצון של בעלי השררה (לבחור במכונית היוקרה הגרמנית) לבין המלצות יועצי התקשורת, שהפנימו את השלכות המחאה החברתית (לבחור במכונית-המנהלים הצרפתית).

בדיעבד, הפשרה שנבחרה הייתה "להחליט לא-להחליט". גם היום, כמעט שנה וחצי לאחר תום המכרז הממשלתי, נמנעים שרי ממשלה לבחור לעצמם באחת מהמכוניות הזוכות. נכון להיום הזמינה הממשלה רק שתי מכוניות ב.מ.וו - אחת מהן עוד בקדנציה הקודמת; ושלוש מכוניות סיטרואן. התירוצים לדחייה שונים ומגוונים.

בתחילה נטען כי הסיבה לעיכוב היא הקדמת הבחירות, שגרמה לדחיית מועד ביצוע הזמנות הרכב לשרים. לאחר הבחירות פעלה המדינה בתקציב חודשי עד לאישור התקציב הקבוע, ונטען כי "הזמנת המכוניות החדשות נדחתה עד לאישור התקציב ביולי".

לאחר מכן נמסר כי "במסגרת הקיצוצים בתקציב החליטה הממשלה להחליף מכוניות בצי הרכב הממשלתי מדי חמש שנים במקום מדי ארבע שנים, ולכן ההחלפה תתבצע באופן הדרגתי החל מינואר 2014".

קחו דוגמה מכוכבי הוליווד בדרכם לאוסקר

והיום, ינואר 2014 - הממשלה כבר התחלפה, התקציב אושר מזמן, ומכוניות-השרד הישנות כבר נמצאות בדרך למגרשי הגרוטאות ולסוחרי החלפים. אז מה עושים בינתיים כדי להימנע מהמוקש הפוליטי? מאמצים פתרונות יצירתיים. למעט כמה שרים, שהחליטו עקרונית להמשיך לנסוע ברכבם הפרטי (כמו שר האוצר יאיר לפיד ושרת הבריאות יעל גרמן), חלק ניכר משרי הממשלה נוסעים בכלי-רכב שכורים מדגמים טובים ומכובדים. זהו אליבי חברתי-תדמיתי מושלם: "לא מדובר ברכב-שרד צמוד, אלא בפתרון זמני".

הבעיה היא שהפתרון הזה כרוך ב"אונס" של כללי התקש"יר וגם עולה למדינה ביוקר, עשרות אחוזים בשנה יותר מרכב בבעלות ממשלתית, שמתחזק מינהל הרכב הממשלתי (כן, יש דבר כזה). סביר להניח, שאם הפתרון הזה היה כלכלי, אגף התקציבים - האחראי על מינהל הרכש - היה בוחר בו מלכתחילה במקום לצאת למכרז.

אז במקום סתם למתוח ביקורת ולשחרר קיטור, נתכבד ונציע לשרינו פתרונות יותר יצירתיים: אתם יכולים, למשל, לאמץ את השיטה של שחקני הוליווד בדרכם אל טקס האוסקר. כלומר, להחנות את המרצדסים, ההאמרים והקדילקים הענקיים בחניון נסתר או ברחוב צדדי; ולהגיע אל השטיח האדום ואל הצלמים ברכב קטן וצנוע, ידידותי לסביבה, שאורגן לשם כך מראש - או פשוט להגיע במונית.