אילץ אותם לחשוב כמו בנק

התרומה העיקרית של ועדת חודק היא בשינוי יחסי הכוחות בין שני המלווים הגדולים של הסקטור העסקי: הבנקים והגופים המוסדיים. עד תחילת 2011 נטו יחסי הכוחות באופן קיצוני לטובת הראשונים.

בכל הקשור לקבלת ביטחונות בשלב המו"מ, שיעבוד של נכסי החברה המלווה, קדימות בסדר הנשייה, שימוש מושכל בהתניות פיננסיות ופיקוח שוטף על ההלוואה שכבר הועמדה, הייתה ידם של הבנקים על העליונה. לעומתם, המוסדיים נחשבו "לירוקים" בתחום האשראי העסקי, ומבחינה מקצועית לא היו להם את כוח-האדם והיכולות שנרכשו בבנקים במשך עשרות שנים.

המוסדיים נהגו לרכוש אג"ח קונצרניות על בסיס הסתכלות צרה על "המשולש הקדוש": דירוג האשראי, התשואה והמח"מ. בגל ההנפקות הגדול של 2006-2007 הם רכשו אג"ח כאילו היו "מוצר-מדף" המאופיין על-ידי שלושת הפרמטרים הללו בלבד. הם נטו שלא להיכנס למו"מ על התנאים בשטר הנאמנות של האג"ח וגם לא התעקשו על קבלת בטוחות או שיעבודים.

החתמים הניחו בפניהם את מאפייני האג"ח, ולהם נותר רק להחליט אם הם "בפנים" או "בחוץ". החתמים מצדם היו מקבלים מהמוסדיים הגדולים אינדיקציה לגבי התשואה הנדרשת (בהינתן דירוג האשראי והמח"מ), וזה בדרך-כלל הספיק כדי להוציא את ההנפקה לפועל.

הסוד הידוע הוא שבחלק מבתי ההשקעות היו החלטות השקעה שכאלה מתקבלות ללא תהליך בדיקה מסודר גם משום שלא היה בנמצא כוח-האדם המתאים. התוצאה שהתקבלה הייתה שכל שוק האג"ח הקונצרניות הפך למעין "אשראי-מזנין", כלומר אשראי המשמש כאמצעי משלים בלבד לחוב הבכיר המפוקח והמגובה בביטחונות אשר מוחזק על-ידי הבנקים.

וכאן באה לידי ביטוי החשיבות האמתית של המלצות ועדת חודק: הן היטו את יחסי הכוחות בין הבנקים למוסדיים על-ידי כך שחייבו את המוסדיים לחשוב ולהתנהג כאילו הם בעצמם בנק. חודק לא אסר על המוסדיים לרכוש אג"ח ללא ביטחונות, אלא כפה עליהם תהליכי עבודה מסודרים ששיפרו את כוח המיקוח שלהם מול החברות המנפיקות ומול הבנקים.

אמנם גם היום לא מדובר בשוויון כוחות מוחלט, אבל אם לפני חודק היחס בין שני הגופים הראה על ניצחון מוחץ לבנקים, הרי שכיום מדובר על ניצחון בנקודות בלבד.