עידוד בריחה יצרנית

הידיעה על כוונת חברת גוגל להוציא מישראל את הנכס העיקרי של חברת Waze - הקניין הרוחני שלה - מציבה באור הזרקורים בעיה מובנית בשיטת המס בישראל.

החל משנת 2003 שיטת המס בישראל יוצרת תמריץ מאד משמעותי למשקיעים להוציא את פעילותם היצרנית מחוץ לישראל. הטיעון המובא כאן הוא עקרוני ואינו עוסק בעניינן של Waze וגוגל, שהעובדות, בעיקר בנוגע לחיוב במס של המשקיעים המקוריים בחברת Waze אינו ידוע לי.

הנחת המוצא היא שמטרתם של המשקיעים היא להשיג את התשואה הנקייה הגבוהה ביותר מהשקעתם. מחקרים מצביעים על 3 גורמים עיקריים המשפיעים על ההחלטה היכן לקיים פעילות כלכלית יצרנית: איכותו של ההון החברתי (תשתית ראויה, יציבות שלטונית, שלטון החוק, מערכת חינוך ומחקר ושיטה כלכלית יעילה); איכותו של ההון האנושי (כוח עבודה מיומן, יעיל, יצירתי וחרוץ) ושיטת המס המקומית.

שני הגורמים הראשונים בישראל מניחים (עדיין) את דעתם של מרבית המשקיעים, בעיקר כשמדובר בתעשיות מתוחכמות. מידת השפעתו של הגורם השלישי על המשקיעים בישראל היא בעייתית.

שיטת המס בישראל יוצרת עיוות, שמשמעותו עידוד חברות יצרניות לברוח מישראל. נמחיש זאת בדוגמה פשוטה (למען הפשטות נתעלם מהשפעת מס הייסף בשיעור 2% ומהתקרה הקבועה בביטוח לאומי ובמס בריאות).

חיסכון מס של 20%

נניח כי קבוצה של חוקרים מקימים קבוצת הזנק. הם משקיעים את מירב הונם ואונם בפיתוח מוצר חדש. הפיתוח מצליח, ומתברר כי למוצר יש פוטנציאל של זרם הכנסות/רווחים שוטפים של 50 מיליון שקל בשנה, למשך 10 שנים.

אשת כספים המייעצת לקבוצה מפרטת בפניהם שתי אופציות עיקריות: הקמת מפעל יצרני בישראל, ייצור המוצר ומכירתו ברווח לפני מס של 50 מיליון שקל, כל שנה, במשך 10 שנים (נניח כי בשנה הראשונה סכום ההשקעה עומד על 5.5 מיליון שקל, והוא יופחת מהרווחים כהוצאות מו"פ). אם זרם ההכנסות צמוד למדד (כגון באינפלציה שנתית של 5% - זרם ההכנסות בשנה השנייה יהיה 52.5 מיליון שקל), הרי שגם הרווחים האינפלציוניים ייחשבו כהכנסה החייבת במס מלא.

אם יפעלו כחברה בע"מ, סך נטל מס חברות ומס על הדיבידנד יגיע לשיעור מצטבר של כ-47.5%: מס חברות בשיעור 25% מס ועוד מס בשיעור 30% על הדיבידנד, שימשכו בעלי השליטה מיתרת הרווח לאחר תשלום מס חברות (0.3*0.75- 22.5%). אם יחליטו למשוך חלק מהרווחים כמשכורות, הם יתחייבו במס הכנסה המוטל על יחידים בתוספת דמי ביטוח לאומי ומס בריאות, בשיעור מרבי של כ-50%. זה גם יהיה שיעור המס השולי המרבי אם יפעלו כיחידים או בשותפות.

מנגד, אם חברי הקבוצה ימכרו את השקעתם למשקיע זר, המחיר שידרשו יהיה שווה ל"ערך הנוכחי" של זרם ההכנסות הצפוי, כשהוא מהוון בשיעור הריבית המקובלת במשק.

בדוגמה שלנו, אם נניח ששיעור הריבית הוא 4%, הערך הנוכחי של זרם הכנסות שנתי של 50 מיליון שקל במשך 10 שנים (כשבסיומם שווי יתרת ההשקעה יהיה אפס) הוא 405.5 מיליון שקל.

ההשקעה בפרויקט עמדה כאמור על 5.5 מיליון שקל, ולכן לקבוצה נוצר רווח הון בסכום של 400 מיליון שקל. קיים מגוון רחב של אפשרויות לתכנון המס: אם פעלו כיחידים או שותפים, הם יוכלו למכור את הקניין הרוחני והמוניטין ויתחייבו במס של 25%; אם פעלו כחברה, בעלי השליטה שימכרו את מניותיהם - יתחייבו במס מרבי של 30%; ובעלי מניות שאינם בעלי שליטה יתחייבו במס מרבי של 25%. יתרה מזו, כל הרווחים האינפלציוניים לא יתחייבו כלל במס.

במילים אחרות ביצוע האקזיט יחסוך לחברות ולחברים כ-20% מס. סביר להניח שיבחרו באקזיט. המשמעות פשוטה: פעולות הייצור יוצאו מישראל.

בהנחה שמדינת ישראל מעוניינת בפעילות יצרנית מקומית, עומדות בפניה שתי אפשרויות: האחת ליצור עיוות נוסף באמצעות חוק עידוד השקעות הון: להוריד את המס המצטבר על רווחי "חברה מועדפת" ועל בעלי המניות לשיעור מס הקרוב ל-25%, ובהכרח להעלות את המס על העבודה ועל חברות יצרניות שאינן נהנות מההטבות. זו אפשרות שיוצרת עיוותים כלכליים קשים.

האפשרות השנייה היא ביטול העיוות המקורי: השוואת שיעורי המס להכנסות שונות - לאמור העלאת שיעורי המס על ההון והורדת שיעור המס על עבודה ועל רווחים יצרניים.

מעבר לתוצאה היעילה של האפשרות השנייה נרוויח גם יתרונות חברתיים ברורים, כגון מניעת בריחת מוחות מישראל, צמצום האבטלה והפערים החברתיים, הגברת הסולידריות החברתית ומניעת הפגיעה בזכויות החוקתיות לשוויון ולחופש העיסוק.

* הכותב הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת חיפה, מומחה למדיניות מסים ולמיסוי תאגידי.