העליון: יישובי עוטף עזה זכאים לפיצויים גם ללא פיגועים

הקיבוצים נירים וניר-עוז שבגזרת עוטף עזה זכאים לפיצויי בגין הנזקים שנגרמו לגידוליהם החקלאיים בשטחים הגובלים ברצועת עזה, וזאת על אף שהנזקים לא התרחשו עקב פעולות איבה אלא בשל צו שאסר על ביצוע טיסות ריסוס, מחשש ממשי לפעולות איבה - כך קבע היום (ה') בית המשפט העליון, שדחה את ערעורו של מנהל קרן פיצויים ופעולות איבה ברשות המסים על החלטות ועדת ערר ובית משפט המחוזי בבאר-שבע בעניין זה.

השופטים עדנה ארבל, יורם דנציגר ואורי שהם קבעו כי "יש ליצור מדרג בין חשש ערטילאי וכללי מפני פעולות איבה, לבין חשש ממשי המבוסס על מידע קונקרטי מפני פעולת איבה בהתהוות. זו עשויה להתברר כהבחנה לא קלה. יש להניח כי הבחנה זו תתחדד עם הזמן, ממקרה למקרה".

רשות המסים טענה כי אין קשר סיבתי בין הנזק שנטען על-ידי הקיבוצים לבין המונח "פעולת איבה", כהגדרתה בחוק מס רכוש, ועל כן ועדת הערר הייתה צריכה לדחות את תביעת הקיבוצים לפיצוי, מאחר שהקיבוצים לא הצליחו להוכיח כי האיסור לטוס ולרסס את השטחים בתוך התחום המוגדר נועד למנוע פעולת איבה קונקרטית ונקודתית. לכל היותר, טענה רשות המסים, מדובר היה בחשש כללי וערטילאי מפני פעולות איבה.

הקיבוצים מצידם טענו, באמצעות עו"ד אייל סודאי ממשרד חיימסון-סודאי, כי האיסור שהטיל משרד הביטחון באפריל 2004, לבצע טיסות באזורים הנמצאים בטווח של פחות מ-3 ק"מ מהגדר ההיקפית התוחמת את רצועת עזה, מנע מהקיבוצים אפשרות לרסס את שטחי הגידולים החקלאיים שלהם, ועקב כך נגרם לשדותיהם נזק רב, העולה לכלל "נזק מלחמה".

הקיבוצים טענו כי יש לדחות את טענת רשות המסים, ולפיה לא פעלו להקטין את הנזק כנדרש, שכן זרועות הביטחון לא הסכימו ללוות ולהגן על החקלאים שביקשו להגיע דרך היבשה לשטחי הגידולים החקלאיים בשל התרעות לפגיעה, מה גם שלא ניתן היה לבצע ריסוס מהקרקע.

בית המשפט העליון קיבל את טענות הקיבוצים, בסוברו כי ביסודו של חוק הפיצויים עומד רעיון של ביטוח או ערבות סטטוטוריים של המדינה לנזקי רכוש שנגרמו עקב פעולות מלחמה או איבה, וכי תכליתו של החוק היא תכלית סוציאלית-ביטוחית.

השופטים השתכנעו כי צו איסור הטיסות הוא שמנע את התרחשות פעולות האיבה. נקבע כי לצורך קבלת פיצויים ממס רכוש, אין צורך להוכיח כי נגרם נזק בהכרח מפעולת איבה ישירה, אלא שגם הימנעות מפעולה, על סמך קיומו של מידע מודיעיני, די בה כדי לזכות הנפגע בפיצויים.

על-פי בית המשפט, "איסור טיסות" מחשש לפיגוע ראווה מהווה נזק מלחמה, ולא כפי שהמדינה טענה. עם זאת, וכדי שלא תחול אחריות בלתי סבירה או מחולטת של המדינה, קבע השופט דנציגר מבחנים להרחבת תחולת החוק: שהנזק הוא תוצאה ישירה של פעולה ספציפית שננקטה על-ידי גורמי הביטחון למניעת פעולת איבה בהתהוות להבדיל מפעילות כללית; שפעילות המניעה תחומה בזמן ובמקום; ושלפעולת המניעה קדם מידע מודיעיני קונקרטי.

לדברי עו"ד אייל סודאי, "פסיקה זו הינה צעד משמעותי המסיר מעט מן הערפל בנוגע למונח פעולות איבה, בהקשר לנזקים הנובעים מכך. חבל שרשות המסים בחרה להילחם בקיבוצים שנמצאים בקו החזית במשך תקופה כל-כך ארוכה, על אף ששתי ערכאות קודמות מצאו כי הם זכאים לפיצוי, מקום שבו ברור היה מלכתחילה כי איסור טיסות היו נזק מלחמה על-פי החוק, כפי שקבע בית המשפט העליון".