הצדעה ללוחמת שולמית אלוני

"והעיקר לא לפחד כלל", זו תמצית אישיותה ודרכה הפוליטית של שולמית אלוני. ההספדים עליה לא יספיקו ואין סיכוי שימחישו את אומץ לבה. דווקא משום שהם נכתבים ונאמרים בתוך מציאות ישראלית שהיא עצמה יצרה. כי בהווה, מה שאלוני נלחמה עבורו בעבר, עלול כיום להיראות בנאלי. מה שהיה שנוי במחלוקת, עיצבן, הטריף, הקים עליה אויבים - הפך להיות מובן מאליו.

 שולמית אלוני / איור: עומר הופמן

צעירים ומבוגרים, בתי-המשפט, ממשלות, משטרה, תוכניות ריאליטי וסטטוסים בפייסבוק - מדברים בשפה שולה-אלונית בלי לתת לה קרדיט, פשוט משום שהחותם שהשאירה הוא כל-כך עמוק עד ששום פרשן או היסטוריון לא יוכל גם עם מלוא הרצון הטוב לכמת את השפעתה העצומה.

היא האימא, המייסדת ההוגה והלוחמת של שיח זכויות האזרח בישראל. לפניה הוא פשוט לא היה. כעת הוא שגרתי ומבוסס, אבל היא זו שחרשה תלם חדש, ארוך, בשדה בור. מאז הוא עבר שינויים. לפעמים לטוב, כשאסף אליו גם את זכויות האדם שאינו אזרח; לפעמים לרע כשנגזל מחלשים והפך לכלי רב-עוצמה בידי מי שיש להם אמצעים לתבוע את זכויותיהם. אבל כשאלוני יצרה והכתיבה אותו - זה היה למען החלשים והמודרים. היא קבעה נורמות חיוניות לחברה מערבית נאורה ומוסרית.

היא הניחה את הבסיס לפמיניזם הישראלי בעידן שבו המילה פמיניסטית הייתה קללה, לא פחות. בלי להתבייש ובלי לגמגם. מנומקת, משכילה, חסרת פחד. מהספרייה הפרטית שלי שלפתי כעת ספר מצהיב שלה, שקניתי לפני 31 שנה, כאשר לא היה לי ממש כסף לקנות ספרים: "נשים כבני אדם".

שמרתי אותו כל השנים. לא כי היום יש בו מה לחדש לי, אלא משום שאני זוכרת כמה כוח שאבתי ממנו כשהייתי צעירה מאוד, וכמה הוא היה שונה ונועז, ואיך איפשר לי ולנשים אחרות לצעוד כבר בנתיב שבו מישהי, לפנינו, שכבה על הגדר בשבילנו.

 שולמית אלוני / איור: עומר הופמן

הסכינים החדות באו מבפנים

ההספדים עליה חסרים את המרורים ואת הקשיים שספגה, בגבורה, בפוליטיקה. הייתה לה לשון חדה ובוטה, אבל דמה שלה הותר בלי שום פרופורציות. רובנו זוכרים את ההבטחה של הרב עובדיה לקיים משתה ביום שתמות. הגסות והאלימות היו מנת חלקה לא רק מהחרדים, שם האיבה הייתה גלויה. מזל שהמילים המבישות שאמר עליה הנשיא עזר וייצמן בשעתו לא עולות היום בשום חיפוש בגוגל. היה שם שוביניזם טהור, ולפעמים חוסר יכולת להכיל אישה, מנהיגה, עם כאלה עוצמות וכזה גילוי-לב.

אבל הסכינים החדות באו מבפנים, מתוך מרצ, המפלגה שהיא יסדה והנהיגה והביאה להישגים פוליטיים חסרי תקדים בחבירה עם "שינוי" הליברלית ועם "מפ"ם" הסוציאליסטית. חלק מ"חבריה" מיררו את חייה, והראו לה את הדרך החוצה. אתמול (שבת) הושמע בקול ישראל קטע מראיון שעשיתי איתה כשפרשה, ב- 1996. "רציתי לפרוש אבל אחרת", היא אמרה בכאב. "בעבר כל הציבור שלי עמד מאחורי, אבל נותרתי יחידה. קמה אישה שהקימה מפלגה ועומדת בראשה, מה יותר קל מלהפוך אותה למטרה קלה. הם (החרדים) הרשו לעצמם כי חבריי זנחו אותי".

למרות הכאב, אלוני המשיכה להיות פטריוטית של מרצ, ממשיכה ומורישה גם את המסורת של הצלפה משמאל במפלגת העבודה ובראשיה, ואני בהם, לדורותיהם. אחרי שפרשה, בראיון אחר, בגל"צ, שאלתי אותה: "למה את תוקפת דווקא את שמעון פרס? אין לך יריבים יותר גדולים? בנימין נתניהו? אריאל שרון?" היא שתקה רגע ואז ענתה בשולה-אלונית: "כי הוא האידיוט שלי".

בוטה, עיקשת, מנהיגה ולא עסקנית. באופן מעניין, היעדר הפרגמטיות שלה היה הכלי הכי יעיל שלה לשינוי עמוק ואמיתי. היא הגשימה רבות ממטרותיה באופן שפוליטיקאים מחפשי פשרות ומעגלי פינות לא הגשימו מעולם. הפרידה משולמית אלוני היא הצדעה ללוחמת.

הכותבת היא ח"כ ממפלגת העבודה