נורמה מדאיגה

הנה זה קורה שוב. עוד חקירה של רשות ניירות ערך מרעישה את שוק ההון. הפעם החשדות להרצת מניות מופנים כלפי 3 בכירים (משה גולדמן, סמנכ"ל במנורה מבטחים; משה מאור, בעלי בית ההשקעות מאור לוסקי; והדר אושרת, מנהל חדר המסחר בדויטשה בנק ישראל). השלושה הצליחו לכאורה לגרוף לכיסם במירמה 11 מיליון שקל - אם לא יותר - באדיבות עמיתי קופת הגמל גדיש, שאותה מנהל בית ההשקעות הגדול בישראל, פסגות.

בבתי ההשקעות ממהרים להסביר שזה כמעט בלתי אפשרי לפקח על מישהו שמבצע פעולות אסורות מחוץ לחברה ומנצל מידע פנים. לדבריהם, הפתרון היחיד, הזמין והזול, הוא לבצע מבדקי אמינות תקופתיים לעובדים. זה אולי נכון, אבל לא ממש מדויק.

נראה כי בבתי ההשקעות השתרשה נורמה מדאיגה, שלפיה כשמדובר בביקורת עושים רק את מה שחייבים. כלומר, יש פיקוח - אבל הוא נעשה במינימום הנדרש ולמראית-עין. למעשה, מרבית מחלקות ה"פיקוח" בבתי ההשקעות נטולות כוח ממשי (וגם אם במקרה הן מגלות ליקויים, הממצאים נקברים בדרך-כלל - וכך גם מי שגילה אותם).

אבל כשהונאות ומעילות מתגלות בשוק ההון כל שבוע שני, וכשבבתי השקעות שונים, לרבות הגדול בישראל, לא מתרגשים מהאפשרות של פגיעה בחסכונות העמיתים, ומעבירים מסרים בסגנון "אין מה לעשות, תמיד יהיה עובד שלא ישלוט בעצמו וינסה לגנוב", עולה השאלה: איזה מסר הם מעבירים לעובדים שמטפלים בכספנו?

למה שעובד יחשוב פעמיים אם למעול, כשהוא יודע שלסמכות היחידה שיכולה לעלות עליו, רשות ניירות ערך, ייקח כנראה כמה שנים טובות לתפוס אותו? סביר להניח שהוא גם לא יזכור מה קורה לכל אותם עבריינים שנתפסו. הרי גזר הדין של הנאשמים בפרשיות מהסוג הזה, שלרוב מתפוצצות ברעש בתקשורת, מקבל מעט מאוד תהודה תקשורתית, כך שאין לאלה כוח הרתעה.

זה גם המקום להזכיר כי בקרה ואכיפה עולות לא מעט כסף. ומאחר שבשנים האחרונות בתי ההשקעות עסוקים בלהתייעל ולחסוך בהוצאות, אז השקעות במערכות שלא תורמות לשורת הרווח, כמו בקרה וביקורת, נדחקים מטבע הדברים לתחתית סדר העדיפויות. הרי יותר חשוב שהבית ירוויח כסף. ואם יישאר תקציב, אז אולי נדאג לשמור על כספם של החוסכים.

בשורה התחתונה, למה גוף שמנהל כספים ישקיע הון בבקרה ובביקורת, אם כאשר צצה בעיה, הביטוח יציל אותו? הרי ממילא כעבור זמן קצר העמיתים ישכחו שהגוף שבו הם הפקידו את חסכונותיהם, ושילמו לו במיטב כספם, נרדם בשמירה.