טייס קרב ישראלי המציא סוללה מהפכנית לרכב שעובדת על מים

אם יש דבר שאביב צידון לא סובל, זה שמשווים אותו לבטר פלייס. "מי שעושה את זה לא מבין מה אנחנו עושים, וקרוב לוודאי שגם לא הבין מה בטר פלייס עשתה", הוא אומר בראיון ל-G, ונראה שהוא מתקשה לכבוש סערת רגשות.

- התמודדת על רכישת פטנטים של בטר פלייס מידי בית המשפט. מה עניין אותך שם?

"אנחנו בעולם הזה, ומישהו שאנחנו מעריכים כשל, אז רציתי לראות אם יש שם משהו שהוא רלבנטי עבורנו. אבל היה צריך להגיש הצעה בלחץ זמן ואי אפשר היה לעשות בדיקה, לראות אם הבטריות עובדות, מה הערך של הקניין הרוחני והפטנטים. נתנו הצעת מחיר - מיליון שקל - שבו שווה לנו לקנות בלי לדעת מה יש שם. אני לא רוצה להגיד שזה מה שהקניין הזה שווה באופן מוחלט, אלא שברמת הידע שלא הייתה לנו, זה מה שזה היה שווה לנו. זה היה מחיר שאם אנחנו זוכים אנחנו מקווים שלא טעינו ואם לא זכינו אנחנו שמחים שלא קיבלנו. מישהו אחר נתן הצעה יותר גבוהה".

מניסיונו ארוך השנים כיזם, צידון, טייס קרב בעברו, ידע היטב שכאשר יספר שהוא יכול, בחברת פינרג'י הקטנה שלו מלוד, לגרום למכונית לנסוע על מים באמצעות החייאת רעיון שנכשל בעבר לייצר סוללת מתכת-אוויר, לא מעט גבות יתרוממו. "כאשר סיפרנו לאלקטרו-כימאים ותיקים שאנחנו עובדים בטכנולוגיה הזאת, הם הסתכלו עלינו במבט משתתף בצער", הוא מודה. אבל נראה שלפחות חלק מתהליך ההוכחה הזה הצליח לו. חברת רנו חתמה איתו על הסכם לפיתוח וייצור משותף של מכונית חשמלית המצוידת בפטנט שלו, מה שהוא קורא "אבקת הקסם" - הארכת טווח נסיעה לסוללה חשמלית על-ידי ייצור חשמל תוך כדי נסיעה, משילוב בין אלומיניום, מים ואוויר. בימים הקרובים אמורה, על-פי הידוע לפינרג'י, לצאת אלקואה, יצרנית האלומיניום השלישית בגודלה בעולם, בהודעה רשמית על שיתוף פעולה.

אתה אמנם לא אוהב את ההשוואה, אבל גם אתה וגם בטר פלייס חושבים על פתרונות שיאפשרו להאריך נסיעה ברכב חשמלי, ושי אגסי בעצם הביא את הנושא לתודעה העולמית ואחר כך הפך כאן ללעג ולקלס. איך אתה מעריך את מה שהוא ניסה לעשות?

"אני לא מכיר אותו יותר מדי טוב. נפגשתי איתו סביב המיזם שלנו. עקרונית, מה שהוא ניסה לעשות זה דבר מאוד ראוי - השחרור מההשתעבדות שלנו לדלק, שהיא בעייתית. אנחנו חיים על האוברדרפט במשאב הטבע הזה, והרעיון לעבור למשהו שהוא בר קיימא ומתחדש מחייב לעבור לחשמל, שאותו אפשר לייצר מרוח, מים וכדומה. במבחן התוצאה, שי אגסי לא צלח, אבל זה לא חוכמה לשפוט משהו במבחן התוצאה. אם לא צלחה לך עוגה, את לא מפסיקה לאפות אלא מנסה להבין איפה טעית".

- אתה יכול להגיד למה הוא לא הצליח?

"זה לא חשוב. הדברים הללו תלויים בתוכנית, בביצוע, במשאבים שעמדו לרשותו. יש הרבה טכנולוגיות מצוינות שנעצרות כי נגמר הכסף".

- לרשות בטר פלייס עמדו משאבים שהחברה שלך, פינרג'י, יכולה רק לחלום עליהם.

"אבל גם לו נגמר הכסף. אם תדברי עם שי ועם אנשים שהובילו את החברה, מאוד יכול להיות שיגידו לך 'אם היה לנו עוד כך וכך, היינו עוברים את המאסה הקריטית ומצליחים'. אני מניח שזה גם נכון. תסתכלי על כמות הנוסעים של בטר פלייס, אלף במספר, שנלחמו לשמור על האוטו הזה אפילו כאשר השירות היה נכה ולא היו מספיק תחנות החלפה. הם לא ויתרו על חווית הנהיגה, על התחושה שהם תורמים לסביבה.

"אם נכונה הטענה של בטר פלייס, שנכשלה כי נגמר לה הכסף, מה שבעצם הרג אותם היה שהם לא הגדירו את הבעיה שלהם נכון. אם האסטרטגיה שלהם הייתה להגיע לאיזון כמה שיותר מהר, הם היו צריכים להגיע ללקוחות משלמים הכי מוקדם שאפשר, גם אם היה צריך לתת להם את המכונית בחצי מחיר, ואז ההכנסות היו מחזיקות אותם. אם ההנהלה של בטר פלייס הייתה מכירה בכך שכסף יכול להיעלם יום אחד - הם היו מכינים את עצמם, כמו הנמלה במשל, ליום הזה. כל סכום יכול להתבזבז אם חושבים שאין סוף לכסף".

להתגבר על חרדת הטווח

בשבוע הבא יהיה צידון אחד הדוברים בכנס הבינלאומי של יצרני הסוללות לרכב, AABC, באטלנטה; שם יציג בפניהם את הטכנולוגיה של פינרג'י ומן הסתם במסדרונות ימשיך בשיחות שכבר החל בהן עם היצרנים הללו, כדי לשכנעם לייצר סוללה שתהיה מותאמת להמצאה שלו. סוללה שאפשר לכנותה לצורך הבהרה, גנרטור גיבוי לסוללה חשמלית.

הרעיון מבוסס על הבעיה של הרכב החשמלי והסיבה שבשלה אין הוא נפוץ במיוחד, והיא חרדת טווח. אמנם אפשר לייצר סוללה חשמלית שתסיע אותך גם 500 קילומטרים ללא עזרים וטעינות ביניים, אבל זו תהיה יקרה מאוד. סוללה חשמלית שמחירה סביר תספיק אולי ל150-200- קילומטרים, וגם אלה בתנאי מעבדה וללא מזגן, פקקים, משקל ותנאי הדרך שמזמנים החיים האמיתיים. טעינתה מחדש אורכת זמן שהוא מעבר למה שאדם מוכן לחכות באמצע נסיעה, ובאופן כללי, נראה כי בני אדם מוכנים אך ורק ל"טרחה" שהם מכירים ממנוע הבעירה הפנימית - "בזבוז" של חמש עד שבע דקות מדי כ-400 קילומטרים בתחנת הדלק. כל הניסיונות לייצר תחליפי אנרגיה ירוקים יותר, קמים ונופלים על התאמות להרגלים הללו. בטר פלייס, לדוגמה, הציעו סוללה שאפשר להחליף עת הצורך בעמדות החלפה הפזורות בדרך, בתחנות דלק.

הפתרון של פינרג'י - שמחזיקה כבר באבטיפוס, אוטו מבחן שנוסע ואפילו מצויד במספר צהוב תקני - הוא להוסיף לסוללה סוללה נוספת, מעין גנרטור לצורך הדיון, שיפעל אך ורק כאשר הסוללה החשמלית נגמרת. הוא מורכב מאלומיניום, ממכל מים, מאוויר שנמצא ממילא ומהזרז - הקטליזטור - שהוא בעצם המוצר של פינרג'י. הזרז מפרק מהמים חמצן ומבצע תהליך של חמצון האלומיניום, ובמילים אחרות: יצירת שכבה דקה של חלודה, עניין שיוצר חשמל. הרעיון כאמור אינו חדש, אולם בעבר נתקל בבעיות טכניות בלתי עבירות, כגון קלקול תוך כמה עשרות שעות עבודה.

ההמצאה בבסיס פינרג'י, שמקורה במחלקה לננוטכנולוגיה של אוניברסיטת בר אילן, היא תהליך זירוז שונה, שמסוגל לבצע את העבודה ללא תקלות, לפחות על-פי הניסויים שהריצה החברה. לדברי צידון, "אנחנו כבר היום טובים פי שלושה מהסוללה הטובה ביותר הידועה, ליתיום-יון, במונחים של אנרגיה פר משקל"; הווה אומר, בפוטנציאל הקילומטרים יחסית למשקל הסוללה.

בפועל זה אומר שהפתרון של פינרג'י כולל מכונית חשמלית, שיש בה סוללה נטענת רגילה, שטוענים מדי ערב בבית, ובנוסף לה סוללת גיבוי, הנכנסת לפעולה בנסיעות ממושכות יותר וצריכה לצורך פעולתה מים. אם הנסיעה מתארכת, פשוט "מתדלקים" במים - צידון כבר משוחח עם קבוצות המחזיקות מספר תחנות דלק, על האפשרות לעשות זאת אצלן, ולטענתו זה אפילו ישתלם להן.

האלומיניום עצמו מספיק לכ-4,000 קילומטרים. אבל כאשר מביאים בחשבון שאת רוב הקילומטרים שתיסע המכונית היא תעשה בכוח הסוללה החשמלית, ולא סוללת הגיבוי, החישוב הוא שלא יהיה צורך להחליפו לעתים תכופות מדי. אולי פעם בשנה או ב-40-20 אלף קילומטרים: נורה תידלק באוטו ותודיע לך שעליך לבקר במוסך. הדבר הזה, משוכנע צידון, לא ייחשב טרחה מיוחדת לבעלי המכונית, שכן ממילא הם רגילים להכניס את האוטו לטיפול במוסך מדי שנה בערך.

ואז הגיעה רנו

פיתוחה של הטכנולוגיה שבבסיסה של פינרג'י הוא כאמור במחלקה לננוטכנולוגיה וחומרים מתקדמים של אוניברסיטת בר אילן, שבראש עמד פרופ' אריה צבן. המחשבה הראשונית הייתה רחוקה קילומטרים רבים מתחום הרכב. בקבוצה, שבה היה חבר גם ד"ר אריק חסין, כיום המדען הראשי של פינרג'י, חשבו דווקא על שימוש בתהליך לצורך ייצור יעיל וזול יותר של כלור.

צידון ואחיו דקל, העובד איתו משכבר ("הוא המדען הרציני בינינו"), ביקרו בבר אילן, נתקלו בהמצאה וחשבו שאפשר להסב אותה לרעיון הישן של סוללת מתכת-אוויר. כך קמה פינרג'י, מתוך מחשבה לייצר את מאריך הטווח לסוללה, אבל בלי להתמקד עדיין ברכב. בכלל, צידון עצמו מודה כי התייחס בחשדנות רבה לבייבי החדש שלו. "כבר יצא לי כמה פעמים להקים סטארט-אפים, ובדרך כלל אתה מטפח את ההמצאה כדי להראות מה אפשר לעשות, ומתעלם ממה שעלול להרוג אותך במורד הדרך. כאן, בגלל שהתעסקנו בטכנולוגיה שכבר נכשלה בעבר אמרתי, קודם כול אני רוצה לראות את המכשולים. בואו נהרוג את החברה הזאת תוך שלושה חודשים. אם הצלחנו - חסכנו כסף, כי אם זה יקרה אחרי שישה חודשים, בזבזנו פי שניים. אם אצליח להרוג אותה, אוכל לעשות V, מצפוני נקי, האפשרות מוצתה והיא לא רלבנטית".

- וזה מסביר מדוע עד לפני שנה-שנתיים לא שמענו כלום על פינרג'י?

"כן. כל עוד עבדתי בחברה בשביל להרוג אותה, עבדנו מתחת לרדאר. מה אני צריך לפרסם ולהגיד, 'בואו תראו איזה דבילים אנחנו, השקענו במשהו שלא נועד להצליח'. אבל כשעבר זמן וכן הצלחנו להתגבר על הבעיות, נכנסתי לפאניקה מסוג אחר. נולד לנו תינוק. מתי הוא צריך להתחיל להרוויח כסף - בצבא? באוניברסיטה? כמה כסף וכמה זמן זה ייקח עד שנתחיל להרוויח מהדבר הזה? אחד הדברים הראשונים שהבנתי, שבגלל הסנטימנט השלילי סביב סוללת המתכת-אוויר, אין סיכוי למכור את ההמצאה כפי שהיא. אנחנו חייבים לבנות מוצר עובד, להוכיח".

- ומכל המוצרים בעולם החלטתם ללכת על התעשייה הקשה של הרכב?

"היה לנו דיון מה יהיה המוצר הזה. בטרייה לחייל בשטח (כדי לאפשר לו לשהות בשטח זמן ממושך יותר)? למזל"ט חשמלי? גנרטור לבית? מוצר להפקת כלור? רכב היה הכי מסובך, הכי מסוכן והכי שאפתני, אבל גם הדבר היחיד שניתן להבנה ולהשוואה. אם אני מראה אוטו קטן וחשמלי שנוסע אלף קילומטר בהטענה אחת, אני מייצר רושם כזה, שאני לא צריך יותר להגיד שום דבר".

- מה בעצם אומר ההסכם שלכם עם רנו?

"שנפעל יחד לפיתוח רכב על-פי הטכנולוגיה שלנו. כאשר הגענו אליהם, רנו שאלו אותנו כמה כסף אנחנו רוצים על הזמן שלנו. אמרנו שאנחנו לא רוצים כסף. התעקשנו שבהסכם ייכתב 'כל צד נושא בהוצאותיו'. כלומר אנחנו, שייצרנו אוטו אחד, העלינו עצמנו למדרגה שווה להם, שמייצרים 4 מיליון מכוניות בשנה", צוחק צידון. "הם הסכימו, ואמרו, בואו נגדיר קריטריונים להצלחה. אמרתי, אין בזה צורך. הרי אם לא תרצו לעבוד איתנו, זה לא משנה אם עברנו את המבחן. לכן קבענו שהם יכולים להגיד לנו ללכת מתי שהם רוצים ובלי לספק סיבה. הם בלי ספק חשבו שאני קצת משוגע שאני מוותר על כל מחויבות מצדם, למעט התחייבות לא לחסום אותנו, במקרה של פרידה".

*** הכתבה המלאה - במגזין G