נפלא, מרתק ומסוכן

השבוע זה קרה שוב: סטטוס קורע-לב, שכתבה אישה שבנה נלקח לאימוץ נגד רצונה, חרך את פייסבוק. האם הנואשת תיארה במילים מהפכות קרביים איך היא נאבקת לאחוז בילדה האהוב ולמנוע ממפלצות הרווחה לעקור אותו מידיה המגוננות. אם התיאור שלה מדויק, מדובר במציאות מחרידה: מדינת ישראל היא מעין מאפיה ששולחת אנשים רעי-לב לחטוף ילד מאמו, רק כי היא יכולה.

אני לא יודע אם הסיפור נכון, מסיבה פשוטה: לא בדקתי. עיתונאים נחשפים מדי יום לנושאים רבים שמזמינים בדיקה, אבל מסיבות אובייקטיביות מסוגלים לצלול רק לתוך חלק קטן מהם.

במקרה הזה, הבדיקה המינימלית צריכה להתבטא בשמיעת גירסתו ונימוקיו של הצד השני (מערכת הרווחה), בעיון מעמיק בתיק ובניסיון להבין מדוע בית המשפט לנוער - שהנושא הובא לפניו מספר פעמים - אישר פעם אחר פעם את המהלכים של עובדי הרווחה.

צבא מלייקקים

בתי משפט בישראל אינם חסינים מטעויות, אבל כדי לקבוע שזה המקרה ולהטיל קלון על העובדים הסוציאליים, השופטים וכל מי שקשור לתהליך - רצוי לשלוט בפרטי-הפרטים ולהציג נימוקים כבדי-משקל.

נזכיר כי בלב המחלוקת לא עומד חשבון שגוי מחברה כלשהי: מדובר בילד, ומי שטוען שהוא יודע בוודאות מה דורשת טובת הילד, מקבל על עצמו אחריות רצינית ביותר.

כנראה הרבה מאוד אנשים ערכו את תהליך הבדיקה הסבוך הזה. אחרת קשה להסביר כיצד הסטטוסים של האם זכו באלפי לייקים, שיתופים רבים ושובל ארוך של תגובות שמטיחות באנשי הרווחה האשמות חמורות.

אמנם משרד הרווחה ועובדיו אינם פטורים מביקורת ציבורית נוקבת - אבל חשוב שזו שתהיה מבוססת על בדיקה יסודית של העובדות. האם צבא המלייקקים אכן עשה בדיקה כזו?

הפרשייה העגומה הזו היא רק דוגמית לתפקיד המורכב, רב-הפנים, שפייסבוק ממלא בחיינו. היום נשמעות תחזיות רבות על דעיכתה הצפויה של הרשת החברתית; אומרים שמרגע שאבא, אמא, דודה וסבתא נכנסו, הילדים התחילו לברוח, וזה רק עניין של זמן עד שכולם יעזבו אחריהם. אולי.

בינתיים, עד שהנבואות הללו יתגשמו או יופרכו, דומה שבשיח הציבורי שלנו, פייסבוק הולך ותופס תאוצה ועוצמה. מה שהתחיל כפלטפורמה להחלפת חוויות עם החבר'ה הפך לכלי תקשורת אימתני, עם מיליוני כותבים וקוראים ואפס עורכים וכללים. וזה נפלא, מרתק, מפחיד ואפילו מסוכן בו בזמן.

היופי של פייסבוק נגזר מהדמוקרטיות שלו: הוא מאפשר לאזרח הסביר להציף את בעיותיו, לגייס שותפים למאבקיו ולהביע סתם את דעתו שלעיתים מתגלה כמעניינת וכרלבנטית יותר מדעתם של כמה מקבלי החלטות ועיתונאים.

אבל באותה נשימה הישות המרתקת הזו מתקיימת במעין אזור דמדומים ופועלת על-פי חוקים מעורפלים: אנשים מתבטאים בה כאילו הם יושבים בסלון עם חבריהם - ובסלון רובנו מרשים לעצמנו לחלוק סיפורים שלא עברו בדיקה - ובעצם הם מפיצים מידע בכלי תקשורת רב-תפוצה, וכל אמירה שלהם עשויה או עלולה להגיע בתוך דקות להמונים.

יש לזה משמעות משפטית (לאחרונה הסתיימו כמה תביעות לשון הרע בפסיקות נגד אנשים שפרסמו בפייסבוק הכפשות לא מבוססות), משמעות ציבורית וגם אנושית. לומר בשיחת טלפון פרטית שהעובדים הסוציאליים הם חוטפי ילדים זה דבר אחד; לטעון את זה בתפוצה של רבבות זה דבר אחר לגמרי. ונדמה שאת הפער הזה אנחנו עדיין מתקשים להפנים.

אחת הטענות הנפוצות כלפי העיתונאים - שמתפרנסים במדיה המסורתית - גורסת כי ידם קלה מדי על המקלדת: הם לא מבינים את העוצמה הטמונה בידיהם ולא פעם עושים בה שימוש לרעה. אלא שבמציאות הנוכחית, שבה רבים המירו את המינוי לעיתון היומי במעקב אחר הפיד של פייסבוק, כמעט כל משתמש פייסבוק יכול להגיע לתפוצה רחבה יותר מאשר עיתונאי שעובד בשיטות המסורתיות - באמצעות מיקרופון, כתבה מודפסת וצילום אייטם לחדשות.

אתם יכולים לכתוב סטטוס זועם על הפקח המעצבן של העירייה שקנס אתכם בלי סיבה, ואם פרטתם על הנימים הנכונים הוא עשוי להגיע למאות אלפים וגם למיליונים - רייטינג שעיתונאי מקצועי בכלי תקשורת ממוסד יכול רק לחלום עליו. זה בסדר גמור, ואפילו מרתק אלמלא כמה דברים נשכחו בדרך: תגובת הפקח והעירייה, ועוד לפני זה - בדיקה אובייקטיבית של העובדות.

לקחת אוויר

קשה לדעת לאן הברייה הענקית הזו, שבשבוע שעבר חגגה יום הולדת עשירי, תמשיך להתגלגל מכאן. הלוואי שנשכיל ליהנות מהיתרונות שהיא מציעה ולמזער את החסרונות והסכנות.

כדי שזה יקרה, כדאי להפנים שפייסבוק הוא זירת תקשורת ציבורית, וכל מי שמתבטא בו, גם אם לא התכוון לעבוד בזה, הוא סוג של עיתונאי, וכל מי שמשמיע בו קול צריך להביא בחשבון שלפיו מוצמד מגאפון.

זה לא אומר שצריך לשתוק, אבל זה אומר שמומלץ להיות יותר זהירים ומנומקים: לקחת אוויר לפני שתובעים להעיף מורה שתלמידה כתבה עליו סטטוס עצבני (הרי לא יודעים מה בדיוק היה שם בכיתה); לתהות מה הסיפור של התמונה שבה נראית ניידת משטרה חוסמת חניית נכים (אולי הם במרדף אחרי רוצח?); להרשות לעצמנו להיות, ולו לרגע, בית הילל, לפני שאנחנו מצטרפים ללינץ' הכללי נגד בעל הסופרמרקט שדיבר לא יפה ללקוח (אנחנו לא יודעים מה הלקוח עשה קודם וגם לא טרחנו לבדוק).

הרי מחר אנחנו הם אלה שעלולים למצוא את עצמנו מככבים, שלא בטובתנו, בסטטוס ששוגר לקומץ חברים, ואיכשהו התגלגל לידיים ולאוזניים של מדינה שלמה.