אומרים ישנה ארץ

הדרך היורדת לדאפולי רצופה בכוונות טובות. הטויוטה אינובה, ברירת המחדל של זרים המפלסים דרכים בין עירוניות בהודו, מסיעה את הקונסול הכללי הטרי של ישראל במומבאיי, יונתן מילר, ואת אורי רובינשטיין, הנספח החקלאי היוצא בשגרירות ישראל בדלהי. קצת יותר משבוע נשאר לרובינשטיין לפני שיארוז את מזוודותיו ויחזור הביתה. עכשיו, דצמבר 2013, הוא עושה את דרכו אל קמפוס האוניברסיטה החקלאית של דאפולי. זו המדינה השנייה בגודלה בהודו, 112 מיליון בני אדם, גדולה כמקסיקו.

הדרך אל דאפולי מגלה שכיות חמדה של אזורי כפר הודיים, שדוגמתן אינה מזדמנת לעתים קרובות בצפון הצפוף והקודר. ירוק ואדום (של תותים) וצהוב (של חרדל), אוויר צלול ושולי דרכים נקיות. הדרך לדאפולי מבטיחה טובות. לאוניברסיטה החקלאית יש שישה קמפוסים, והיא מועידה את הסטודנטים שלה להיות מחוללי המהפכה החקלאית הבאה. הראשונה הצליחה להפוך את הודו מנזקקת הסעד הגדולה ביותר של הקהילה הבין לאומית ליצואנית נטו של דגנים ושל אורז, של בצלים ושל שום. הישג מדהים כשלעצמו. המהפכה השנייה תצטרך להתאים את תפוקת המזון לצרכיה של ארץ, שבה יחיו מיליארד וחצי בני אדם באמצע המאה.

עוד מעט קט יהיו בהודו בחירות כלליות, שבהן כמעט מובטחת תבוסתה של מפלגת השלטון ארוכת הימים מיסודה של משפחת נהרו-גאנדהי. רגליה של המפלגה הזו עומדות בכפר, והיא עשתה מאמצים ענקיים לטובת בסיס התמיכה שלה. בשנה שעברה היא העבירה חוק "ביטוח מזון" בפרלמנט הפדרלי, המבטיח מינימום של מזון לכל משפחה נזקקת, במחירים נומינליים, כמעט בחינם. המזון הזה יצטרך להגיע מאיזשהו מקום. יהיה צריך להשקות אותו, להגן עליו מפני מזיקים; יהיה צריך להבטיח הכנסה נאותה לחקלאים, כדי שלא יילכו לחפש עבודה בערים, או חלילה יתאבדו (בעיה רצינית מאוד בהודו).

בדאפולי, הקבוצה הישראלית הקטנה מוזמנת ללגום תה הודי מתובל, שהמקומיים קוראים מאסאלה צ'איי. "עשינו את זה, אורי", מבשר דיקן הקולג', ד"ר פראג הלדאנקאר, "הניסוי הראשון הצליח". הניסוי היה כמעט מביך בפשטותו. בעידן של טכנולוגיה עילית ושל הנדסה גנטית, ישראל השיאה למגדלי המנגו של מדינת מהרשטרה עצה אלמנטרית: גיזמו את עציכם. זה בשום פנים לא היה מובן מאליו.

רגלינו עומדות ב"חגורת המנגו" של הודו. איכרים אביונים חיים בצל עציהם, לפעמים לא יותר מתריסר עצים לחלקה. הם נוטים לפתח יחסים מיוחסים עם העץ. שורשיו מגיעים עד ימי סבא או סבא-רבא. העץ גדל, מתרחב, עד שהוא מטיל צל רחב על סביבותיו. הוא מייצג המשכיות ושייכות. שום איכר, המכבד את אבותיו ואת אמותיו, לא ייגע בו לרעה. אבל חוץ מן הצל ומן הקשר הבין-דורי, עץ המנגו המגודל מתקשה לעמוד במשימתו העיקרית: לתת פרי.

פרי בהישג יד

באזור קונקאן של מדינת מהרשטרה, עצי המנגו מכסים 1.8 מיליון דונם (לשם השוואה, בישראל יש 15 אלף דונם). זה המנגו שההודים קוראים "אלפונסו", שם דבר בשוקי מומבאיי ודלהי, אזרח כבוד בתיבותיו של כל "סבזי-וואלה" או ירקן. משימתה של מהפכת החקלאות הבאה היא להגדיל פי חמישה או שישה את תנובת העצים האלה. אבל לגזום? להפחית את קומתו של עץ ענק לממדי שיח? איזה עלבון הוא לאיכר ולרוחות אבותיו.

"זה מצריך שינוי תרבותי", מסביר הדיקן, "טרנספורמציה של ממש".

"אני מבין", אומר הקונסול מילר, "פירושו להגיד לחקלאי, 'מה שאתה עשית, מה שאביך עשה לפניך, מה שסבך עשה לפניו, כל זה היה טעות'. קשה מאוד לקבל דבר כזה".

אורי רובינשטיין מסביר בדימוי קצת מחוספס. "זה כמו להגיד לבן אדם, אתה בן 30? חתוך את עצמך, ותהיה כמו בן 15. מי יהיה מוכן לקבל עליו את הסיכון?".

הפתרון היה דו-שלבי, אבל פשוט: תחילה, במעבדה; אחר כך, עץ אחד ויחיד במטע. מכאן ואילך, אם הניסוי יצליח, יצמחו לו כנפיים על-פני כל המחוז. הוא ישנה הרגלים ודפוסי עבודה. חקלאים לא יוכלו עוד להסתפק בקטיפת הפרי לעת הבשלתו. הם יצטרכו למלא תפקיד פעיל לכל אורך השנה.

לזה יש יתרונות, אבל גם חסרונות. יתרון אחד הוא שהם לא יצטרכו לשלוח את נעריהם לטפס אל צמרת העץ כדי לקטוף את הפרי או לטלטל אותו. הפרי יהיה בהישג יד, בעומדם על הקרקע. בסוף התהליך הם ימכרו יותר, וממילא יותר כסף יגיע לכיסיהם. אבל באיזו מידה יהיה המגדל להוט לעבוד יותר?

הממשלה הפדרלית תיקנה תוכנית נאורה מאוד (הקרויה על שם המהטמה גאנדהי, אלא מי), להבטיח תעסוקה מינימלית באזורים הכפריים, לפחות 150 יום בשנה. התוכנית הזו נועדה להבטיח שאנשים לא ישקעו אל מתחת לקו העוני, הנמוך מאוד ממילא (1.25 דולר ביום, על-פי אמת המידה הבין-לאומית המקובלת). אבל לא מעט הודים מוכנים להסתפק בביטוח ההכנסה הזה. התועלת הצומחת מיותר עבודה היא לפעמים שולית, לא תמיד מובנת, לעתים מקוממת.

האגרונומים של קמפוס דאפולי הטילו ספק בסיכויי הפרויקט. הם חששו, שהמגדלים יצטרכו לראות את גרמי השמיים חוזרים ומסתדרים לפני שייתנו אמון בעצת ה"פיראנגי" (הזר). תחנת הניסויים של האוניברסיטה היא המקום להפיג את החשדות. היא נמצאת מהלך הליכה, או לכל היותר נסיעה קצרה, מן המטעים הסמוכים. עכשיו, בתחילת ביקורו האחרון של רובינשטיין, הדיקן הלדאנקאר יכול להודיע בחיוך רחב, שעצי המנגו הגזומים של דאפולי מהלכים קסמים על המגדלים.

להגיד את האמת

הישראלים ומארחיהם קמים מאצל כוסות התה, מפשילים שרוולים ויוצאים אל מטעי המנגו. ד"ר הלדאנקאר מוביל את הסיור. לרוע המזל, אילוצי זמן מחייבים אותנו להישאר בגבולותיה של תחנת הניסויים מבלי לפגוש חקלאים בשר-ודם. אבל התחנה הזו היא עכשיו מקור ההשראה של אלפים רבים. הם עולים אליה לרגל כדי לראות במו עיניהם מה עוללו עצות הפיראנגי לתרבות המנגו.

המטע היה לפנים צפוף במידה כזאת, שהיה אפשר להסתתר בו מפני השמש. צריך בהודו מקומות מסתור, אבל צריך עוד יותר לאכול. עכשיו המטע מרווח ופנוי. את החללים בין העצים, שלפנים כיסתה חופת היער, ימלאו בקרוב עצים נוספים. ד"ר האלדנקאר עוצר אצל אחד העצים, שעליו עושים הוא ואנשיו ניסויי השבחה, ומתוודה: "גם אני לא הייתי להוט לעשות שיפורים בעץ". הוא מניח את ידיו על חזהו, להטעים את כנותו. "אבל מאז השתכנעתי לחלוטין שגיזום החופה ופיתוחה הם האמצעים היחידים לשיפור פוריותו של העץ".

מתי פגו ספקותיו? "ב-2010, כאשר התחלנו, היינו מלאים ספקות. אבל עד סוף 2012, הספקות נמחו. 2010 הייתה תקופה דלה. הצמחים היו בשלבי ניסוי מוקדמים. המתנו לפריחה. העונה הזו היא הטובה ביותר מאז התחלנו".

אורי רובינשטיין פונה אל הקונסול הכללי מילר וממתיק סוד בעברית ("I speak Hebrew", הוא מתנצל בקריצה לפני מארחיו. "אנחנו יודעים. לא מבינים מלה, אבל יודעים שזו עברית", משיב אחד מהם): "אלה מדענים, שעם כל התיאוריות שלהם, הם מלכלכים את הידיים. לי אמרו, פרופסורים בהודו באים, לא נוגעים בשום דבר. אבל אלו עובדים בשטח". מילר, כנראה האיש המעונב היחיד במחוז, מסיר את הז'קט ומהנהן בשביעות רצון. "אתה תומך בהם", הוא אומר.

"אני?", שואל רובינשטיין, "אני מת עליהם". הוא אוסף את מגשי התפוזים, שהישראלים קיבלו יום אחד קודם בביקור אצל פרדסנים במזרח מהרשטרה, ומציע אותם לאנשי דאפולי.

"אנחנו היינו מאושרים, אילו יכולת להמשיך בהודו עוד כמה שנים", אומר הדיקן הלדאנקאר. "באמת?", שואל היועץ הישראלי, וכמעט מסמיק. הדיקן בוודאי מתכוון לכל מלה, אבל הוא גם מהוקצע ומנומס, ואפילו הידידותיים שבגינוניו טבועים בפורמליות. הישראלי מבורך בישירות לא בלתי-נעימה.

כאשר נציג של קהילת חקלאים במקום אחר במהרשטרה פונה אל רובינשטיין, ומביע עניין בשיגור משלחת של מקומיים לישראל, ללמוד מניסיונה, רובינשטיין משיב ללא היסוס: "מצוין. תגדלו תפוזים, תעשו כסף, ותקנו כרטיסים. אנחנו נשמח לארח אתכם". לא לזה בדיוק התכוון ההודי, הוא ייחל להזמנה ממומנת.

ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להטיס צלייני חקלאות, אבל התשובה הישירה-מאוד בכנותה מייחדת את מערכת היחסים של רובינשטיין עם ההודים: להגיד את האמת, לא להתנשא, לא לשלוט, ולא להישאר אף יום מיותר אחד.

השותפה הגדולה השנייה

הרחק מאורות הזרקורים, סייעני החוץ של ישראל טוו בשנים האחרונות רשת של "מרכזי מצוינות" באזורים כפריים נידחים של הודו, ממדינת פנג'אב בצפון עד טאמיל-נאדו בירכתי דרום. הם כמובן טיפות בים ההודי, אבל כל אימת שהם קמים ופועלים, שמם הולך לפניהם.

במעמד החגיגי האחרון של שליחותו בהודו, רובינשטיין השתתף בחנוכתו של מרכז מצוינות חדש במדינת פנג'אב, צפון-מערבה מדלהי, שמתגוררים בה 28 מיליון בני אדם, רובם בני הדת הסיקית. ראש הממשלה הישיש של פנג'אב, פארקאש סינג באדאל, בן 86, טרח לשם בכבודו ובעצמו, טורבאן שחור מכסה על ראשו, זקן-מידות לבן מתארך עד חזהו. שגריר ישראל בהודו, אלון אושפיז, היה אורח הכבוד.

הכותרת במהדורה הפנג'אבית של "הינדוסטן טיימס" הודיעה למחרת (באנגלית): "באדאל שוחר את תמיכת ישראל בפתיחת מרכזי מצוינות נוספים. יום היסטורי לכל פנג'אב לרגל פתיחת פרק חדש של צמיחה במדינה".

וזה לא היה הכול. במדינה הדתית ביותר בהודו, שמקדשיה המפוארים הם בבת עינה, ראש הממשלה הזקן וירא-השמיים השווה את מרכזי המצוינות עם מקדש הזהב המפורסם של אמריצאר, לבה של האמונה הסיקית. המרכזים הישראליים, הוא אמר, הם "מקדשיה של מהפכה חקלאית שנייה, הנחוצה כדי לחלץ אותנו ממשבר החקלאות".

כיאה לעונת בחירות (יתקיימו בחודש מאי), הפוליטיקאי ומנהיג המפלגה באדאל דחק את המדינאי באדאל אל השוליים, וקצת הביך את הישראלים בהערות ביקורת על הממשלה בדלהי, אשר "העמידה את איכרינו החרוצים והבטוחים בעצמם על סף האסון".

באדאל שותף במערך של מפלגות אופוזיציה, המקווה להביס את מפלגת הקונגרס השלטת. אבל תהיה הפוליטיקה אשר תהיה, ההערכה למרכזי המצוינות אינה נחלתה של מפלגה יחידה. שר הכלכלה נפתלי בנט ביקר בספטמבר שעבר במרכז המצוינות הראשון שישראל הקימה בהודו, במדינת האריאנה, שעה וחצי נסיעה מדלהי. שר החקלאות של האריאנה בא לקבל את פניו. בין חממה לחממה, השר מהאריאנה התפנה להעניק קצת עובדות סטטיסטיות על מדינתו, כולל אוכלוסייתה, 22 מיליון בני אדם. "אנחנו מדינה קטנה", הוא אמר בטון כמעט-מתנצל, והתקשה להאמין למשמע אוזניו כאשר שמע מפי עיתונאי, שבישראל אין אפילו שליש המספר הזה.

כרגיל, לא רק בהודו, ישראל מצטיירת, בטובתה או שלא בטובתה, כגדולה לאין שיעור מגודלה הממשי. ההגזמות אינן נוגעות רק לאוכלוסייה, אלא גם לכוח ולהשפעה, ליכולת טכנית ולאמצעי מימון. במרוצת השנים, ישראל עשתה שימוש מעשי ברושם הזה, בכל רחבי העולם. הפיתוי מובן בהחלט, אם כי לפעמים הוא משרת רק אינטרסים לטווח קצר. באפריקה, בשעתה, ישראל שילמה מחיר ניכר על הרושם הכוזב שהיא תוכל למלא את מקומן של המעצמות הקולוניאליות.

קשה לדעת מה יקרה בהודו. לישראל יש משקל עצום, חסר כל יחס לגודלה, בענייני צבא וביטחון. מרכזי מצוינות בחקלאות בהכרח מחווירים, כאשר הודו חותמת על הסכם מקיף לשיתוף פעולה עם ישראל במלחמה נגד הטרור (הסכם כזה נחתם בדלהי ביום חמישי שעבר). בהודו יש הרבה יותר - הרבה, הרבה יותר - אנשי צבא ישראלים ונציגים של התעשייה הביטחונית מאשר יועצי חקלאות.

זה עניין בלתי נמנע. השותפות האסטרטגית בין ישראל להודו היא ממשית, עמוקה וחשובה במידה שקשה להפריז בה. מערכת היחסים עם הודו שנייה בחשיבותה רק למערכת היחסים עם ארצות הברית. שגרירות ישראל בהודו היא הגדולה ביותר מזרחה מירושלים ודרומה מאילת.

רובינשטיין מזכיר את המוטו שחקקה גולדה מאיר על דלת המחלקה לשיתוף פעולה בין לאומי (מש"ב) במשרד החוץ: ישראל קיבלה כל-כך הרבה, ומוטלת עליה המשימה לתת. "העזרה החקלאית בהודו מציגה אותנו באור שונה", הוא אומר. "אנחנו מפורסמים בהודו בזכות סיוע צבאי. אבל ספקי נשק אפשר להחליף. אדמה אי אפשר להחליף. הקשר עם האדמה הוא זה של נשמה ושל תרבות". כאשר ישראל מושיטה סיוע חקלאי, היא מושיטה את ידה ל"מיליארד חברים שלא קל למצוא דוגמתם".

קורטוב של אידיאליזם

הצוות החקלאי הישראלי בהודו כולל חמישה בני אדם, היוצאים ובאים, מדריכים ומייעצים, בעשר מדינות של הודו (יש בפדרציה ההודית 28 מדינות, ה-29 נולדת בימים האלה ממש). קצת קשה להגיד על החמישה, שהם חובשים צילינדרים ולוגמים שמפניה בקוקטיילים, ברוח הקריקטורה הגסה שציירו בזמן האחרון מבקרים דילטאנטיים של משרד החוץ. ממשלת ישראל משלמת לשליחיה החקלאיים אש"ל, 50 דולר טבין ותקילין לכל יום שהיה. כל השומע יצחק, או יבכה, על-פי הצורך. ארגוני סיוע בין-לאומיים, כמו למשל הבנק העולמי, משלמים מעשה שגרה אלף דולר ביום.

צריך אפוא קורטוב של אידיאליזם, כדי לבוא וללמד את בני הודו חקלאות. קורטוב כזה אמנם היה לאורי רובינשטיין, איש שקט ונמוך פרופיל, כמעט ביישן, המפגיע בי שלא לרומם אותו למעלת "רמבו". לאחר 23 שנה במיגזר הפרטי, כממונה על הפעילות החקלאית בתאגיד התרופות כצ"ט, הוא רצה לעשות קצת שירות לאומי. הוא ירד שורה של מדרגות בסולם השכר, הניח את אשתו ניצה במושב צופית, את ילדיו ואת נכדיו, ויצא להודו.

לא קל לחיות בהודו, גם אם אתה דיפלומט, גם אם המיזוג פועל בחדר, והנהג מחכה למטה. רובינשטיין עבד בחדרון זעיר בבית השגרירות המשתפץ והולך במרכז דלהי, אבל זינק משם מדי שבוע אל פינות נידחות של תת היבשת.

בבואו, בנובמבר 2011, הוא מצא תשתית. ליד העיר קארנאל במדינת האריאנה, כבר התחיל לפעול מרכז המצוינות הראשון מיסודם של שליח מש"ב, אבי ברצור, ושל חקלאי ישראלי מבארותיים, שמוליק כ"ץ. רובינשטיין הציע שינוי בנוסחת הפעולה. במקום להפקיד ישראלים על ניהול המרכז לאורך ימים, ילמדו נא ההודים "לרכוב על האופניים בעצמם... זה מה שלמדתי מניסיוני כמדריך חקלאות בארץ ובאו"ם: איש לא ייקח יוזמה אם ממונה זר יישב ויתבונן בו. הייתה השאלה הקלאסית - האם ניתן דג, או חכה?".

ההודים לא היו צריכים ללמוד את רזי החקלאות. הם היו זקוקים לעזרה טכנולוגית ולחוכמת הניסיון של הישראלים, אבל ניסיונם שלהם היה עצום, ועמד להם אוסף של אנשי מדע חרוצים וחריפים. לא פעם הם הדהימו את הישראלים בתבונתם המעשית.

במטע המנגו ליד דאפולי, רובינשטיין הצביע על עץ שנעשתה בו הרכבה לצורך החלפת זן. "מקל הרכבה" מודבק אל העץ, בלשון הדיוטות. הישראלים הבחינו בשכבת חול המקיפה את המקל. מה זה? הם שאלו. ההודים הסבירו באורך רוח, שהם משתמשים בחול שנלקח מקן טרמיטים, כדי לגונן על העץ מפני מזיקים. לטרמיטים יש בית חרושת משלהם לפיתוח אנטיביוטיקה. הם מפרישים נוזל, המניס מזיקים מכל הגדלים. ההודים רתמו אפוא את הטבע עצמו לשירותם, במקום להשתמש בדשנים כימיים.

בדאפולי היה אז מגדל מנגו מנוסה ממושב עין ורד, אורי ניצן, שבא על-פי בקשת רובינשטיין (והיה מוכן להסתפק באש"ל הסמלי של משרד החוץ). "אורי נפל מן הרגליים, הוא אמר, 'איזה גאונים'". אל נא תתפלאו אם תפגשו בקרוב טרמיטים בכובעי טמבל במטעי ישראל. אולי אפילו תגלו שיש להם אקצנט הודי.

חקלאים ובני חקלאים

שירות המילואים של הטרמיטים הוא דוגמה מצוינת למה שההודים יכולים לעשות ותזכורת מה אין הם יכולים לעשות. הם יכולים להחיל פתרונות פשוטים, שאינם מחייבים השקעה מסיבית. גיזום עצי המנגו היה דוגמה אחת. במקומות אחרים הנחילו הישראלים את תודעת ה"גדודי ת", או גבעות קטנות, למגדלי הדרים.

בעצתם, הפרדסנים המקומיים התחילו לנטוע את עציהם על הגדודיות, להגן עליהם מפני נזקם המצטבר של המים. "שמע, אנחנו מדברים על ארץ שבה יורדים 4,000 מילימטרים גשם בשנה", אומר רובינשטיין. פירושו של דבר ש"העץ עומד בתוך ביצה במשך חודשים. שורשיו אינם יכולים לנשום".

אחת האויבות של חקלאים באשר הם היא פטרייה טפילית, הנקראת פיטופטורה (phytophthora) או כימשון. נבגיה מתרבים במקווי מים, ועושים שמות במאות זנים של צמחים. בספרד בשנה שעברה היה על השלטונות להשמיד שבעה מיליון פלפלים בגלל פגיעת הכימשון. בנאגפור, אזור ההדרים המפורסם של מהרשטרה, "הייתה תמותה איומה של עצים. אבל ברגע שאנחנו שללנו מן הנבגים את כלי ההפצה שלהם, התמותה פחתה מאליה, וזמן ההמתנה להבשלת הפרי התקצר באופן דרמטי".

ביקור במטעיו של פרדסן בעל בעמיו ליד נאגפור מעמיד את סיפור ההצלחה הזה בהקשרו הראוי. אנאנטראו גהאראד הוא מעמודי התווך של הקהילה. הוא משמש בכל מיני כהונות ציבוריות, וגם התמודד פעם על מושב באסיפה המחוקקת של מדינת מהרשטרה. דברו נשמע בכל רחבי המחוז. הוא מוביל את הקבוצה הישראלית הקטנה במשעולי הפרדס, ופמליה של מקומיים מזדנבת מאחוריו, כולל מפקח משטרה במלוא ההדר של מדיו.

מאחר שהכול כאן חקלאים ובני חקלאים, גם למפקח הייתה דעה. הוא העיר הערת ביקורת על טכניקות הגידול, והיא עוררה פרץ עז של צחוק. הוא חייך במבוכה, והשתתק פלאים. גהאראד מעולם לא היה מעניי העיר, אבל הצלחת הפרדס שנטעו אבותיו היא עכשיו חסרת תקדים, מקור השראה לחקלאים בכל הסביבה, הבאים להתבונן בגדודיות. הפרדסן, בחולצת הקורטה הלבנה הארוכה שלו, מחלק פרחים לאורחיו, ומושיב אותם בטרקלינו כדי שיטעמו תפוזים טריים. אוסף ניכר של הודים עומדים, חלקם יושבים, ומצלמים ללא הרף את הקונסול הכללי ואת נספח החקלאות, אולי גם את העיתונאי הישראלי היושב לצדם.

זו שעת סיפוק אישי גדולה לרובינשטיין, האומר שחוותו של גהאראד מזכירה לו את מסחה. הוא מחייך כנער כאשר נחלקות לו מחמאות, אם כי לעולם אינו תובע אשראי בלבדי. הוא מקפיד לציין מה מסורים לעניין החקלאות היו השגריר העוד-מעט-יוצא של ישראל בהודו, אלון אושפיז, וסגנו, יהל וילן. עוד מעט יגיע לדלהי השגריר הבא, דני כרמון, שיד ורגל לו בכל הסיוע החקלאי הישראלי לחו"ל מזמן שעמד בראש מש"ב. גם הקונסול הכללי החדש במומבאיי, יונתן מילר, מגלה עניין ניכר; והוא הדין בקונסול הכללי בבנגאלור, מנחם כנפי, הממונה על דרום הודו; וביוני בן זקן, הנספח הכלכלי בדלהי.

גם המוסלמים מתקרבים

אורי רובינשטיין נולד בבני ברק לפני 60 שנה, בבית דתי מחמיר. הוא התפקר לאחר מלחמת יום הכיפורים (הוא שירת בשריון, בחזית התעלה, ואיבד את הטובים ברעיו), מבלי לוותר על קרבתו למסורת. הוא אומר שעוד בבני ברק חלם על האדמה, וידע שיהיה חקלאי כאשר יהיה גדול. הוא סיים תואר שני בפקולטה לחקלאות ברחובות, עם התמחות בהגנת הצומח; היה חבר בקיבוץ משמר דויד, לפני שיצא לתרבות קפיטליסטית רעה.

הוא חוזר ומתרגש כל אימת שהוא נתקל בשלט המציג דגל ישראלי לצד דגל הודי. במידה לא מבוטלת בזכותו יתנוססו בעוד שנתיים שלטים כאלה בחזית 28 מרכזים בכל רחבי הודו, כולל, הוא אומר, במדינות שנהגו להשתמט מחברת ישראלים בגלל משקלם של מצביעים מוסלמים.

דוגמה אחת היא הגדולה במדינות הודו, אוטאר פראדש, שיש בה יותר תושבים מאשר בברזיל. ממשלתה נשענת על תמיכה מסיבית של מוסלמים. רגלו של שגריר ישראלי מעולם לא דרכה בעיר בירתה לאקנאו, לפחות לא באופן רשמי. אבל הפוליטיקאים שלה התרשמו מן ההצלחות הישראליות במדינות אחרות, וביקשו שישראל תתחיל שלושה מרכזים בתחומי המדינה.

איך זה שישראלים והודים מסתדרים כל-כך טוב? שואל רובינשטיין. "אנחנו ארץ של startup (מיזמים), והם ארץ של long-run (מירוץ ארוך). אנחנו יזמים פורצי גבולות. אין לנו סבלנות לסדר ולתהליכים. אני עושה מדיטציה עם עין אחת פקוחה. להודים, לעומת זאת, יש סבלנות ויכולת לבנות תהליכים ולבסס פריצות דרך. לא לחינם מייקרוסופט מינתה הודי לעמוד בראשה".

רובינשטיין חזר הביתה, לצופית. הוא גם חזר למשטר אש"ל של יותר מ-50 דולר ביום, כסגן נשיא לענייני פיתוח עסקי של NutriAg, חברה קנדית העוסקת בדשנים מתקדמים ובמיקרו-אלמנטים. הוא יחזור להודו בפעם הראשונה בשבוע הבא, והיא תוסיף להיות חקוקה על לוח לבו, הוא אומר.

מה השאירה אצלו הודו? האם הוא יחזור וילבש את הקורטה, המגיעה כמעט עד ברכיים? הוא צוחק. "היא לא השפיעה כלל", הוא אומר ומניע את ראשו ימינה ושמאלה בתנועת שלילה, זאת אומרת בתנועת חיוב, זאת אומרת, מי יודע מה זאת אומרת.

זה מה שההודים עושים בדרך כלל כשהם מסכימים איתך. הם מנענעים את ראשם באופן הנראה לבן המערב כשלילה מוחלטת. לא קל להבין, אבל כל-כך מעניין. *e

התפוקה גדלה ב-600% | עונת הגידול צמחה משלושה חודשים לתשעה וחצי בשנה

מרכז המצוינות הראשון של ישראל בהודו נוסד בקארנאל במדינת האריאנה. שם פיתחו מומחים ישראליים חווה חקלאית, המשתרעת על פני 160 דונם, וכוללת חמש חממות-ענק. המרכז הוא אבן שואבת לחקלאים מכל רחבי האריאנה. במדינה הזו מתגוררים 25 מיליון בני אדם, ו-60% מהם מתפרנסים מחקלאות. מדי יום ביומו מבקרים בחווה בין 80 ל-100 איש, והיא דגם של חיקוי ושל השראה ל-20 אלף חקלאים בשנה.

בחממה אחת גדלים מלפפונים ירוקים מטיפוס בית אלפא. בחממות אחרות אפשר למצוא עגבניות שרי (שישראלים הכניסו להודו בפעם הראשונה), פלפלים צבעוניים, חצילים וקישואים. מכוח "החקלאות החסויה" הזו התארכה עונת הגידול לתשעה חודשים וחצי בשנה, לעומת שלושה חודשים בחקלאות המסורתית.

לפי אורי רובינשטיין, השיטות הישראליות הגדילו תפוקת ירקות בשיעור ממוצע של 600% לעומת "חקלאות פתוחה", הקטינו את צריכת המים ב-65% וצמצמו את השימוש בחומרי הדברה ודשנים עד רבע ופחות.

לרגל קרבתה היחסית של קארנאל לעיר הבירה, בערך שעתיים נסיעה, ממשלת הודו מסיעה אליה משלחות זרות, כדי להתפעל ולקבל השראה. דגלים של הודו ושל ישראל מתנופפים בשערי החווה. הדגל הישראלי לא תמיד נעם לכל המוזמנים, אומר רובינשטיין בחיוך, "אבל לי הוא גורם התרגשות עד היום".

השר נפתלי בנט, שביקר שם, הצטלם בחברת מלפפונים (בצילום למטה עם רובינשטיין), והפך אותם אחר כך מטאפורה ליחסים שישראל יכולה לכונן עם העולם החיצון. בסרטון יוטיוב, שצילמה בשבילו דוברת משרדו, דנה מזרחי, הכריז בנט על רקע המלפפונים: "דיפלומטיה חקלאית, לא ברברת!".