מהגרי עבודה בתחפושת

האנשים המצדדים בכינון "מדינת כל-אזרחיה" אינם מסתפקים בדמוגרפיה הפלסטינית ובהיעדר הסכם מדיני כדי להגשים את מאוויים, אלא מגייסים גם את רבבות מהגרי-העבודה כחלק מהקמפיין מתוזמר.

העובדות אינן מצליחות לבלבל את ארגוני זכויות האדם הללו. העובדה שרק 5% מהמסתננים ביקשו הכרה כפליטים, לא נוגעת לעניינם; וזה ש-95% מהזרים רואים עצמם כמהגרי-עבודה, לא משכנעת אותם. הם בשלהם.

בארצות-הברית נוהגים במהגרי-עבודה כאלה בדרך שונה לחלוטין מאשר בישראל. מהגרים שמנסים לחצות את הגבול ממקסיקו לארה"ב, נתקלים בצלפים.

אבל בישראל אנחנו סופר-רגישים. מחוקקים חוק נגד המסתננים הזרים, בג"ץ מתערב ופוסל אותו, ואז צריכים לחוקק חוק מסתננים חדש, ושוב מוגשת עתירה לבג"ץ. בינתיים, צפים העובדות והמספרים לצד ההיגיון המובן מאליו: רוב רובם של המהגרים הללו לא ברחו מאימות מלחמה. הם מגיעים לישראל כי פה הם מרוויחים בחודש אחד יותר מאשר הם מרוויחים בשנה-שנתיים בארץ הולדתם.

הנתונים שחשף באחרונה שר הפנים גדעון סער ממחישים עד כמה המאבק נגד מהגרי-העבודה, בשעה שכמות מחוסרי העבודה בישראל הולכת וגדלה, הוא צעד נכון וראוי. מאז נפתח מתקן השהייה בחולות, יותר ויותר מהגרים נענים לתמריץ הכספי, בסך 3,500 דולר שהם מקבלים תמורת עזיבת הארץ וחזרה לארצם. אילו הם היו חוששים באמת לחייהם, היו נותרים במתקן. העובדה שהם שבים על עקבותיהם מצביעה על כך, שרובם באו בשביל כסף, וברגע שלא ניתן להם להרוויח כאן כראוי, אין להם מה לחפש כאן.

מעניין מה תהיה גישתו של בג"ץ, שידון בעוד כמה שבועות ב"חוק המסתננים" החדש. האם גם הוא יישר מבט מול הנתונים. האם גם שופטיו יפנימו כי העובדה שבחודש פברואר יצאו מכאן ומרצון 1,700 איש, לעומת כמה עשרות אשתקד, יכולה להביא למסקנה, כי פליטים כמעט לא מגיעים לכאן; מהגרי עבודה - עוד ועוד.

המהגרים באים לישראל לא רק לעבודה. רובם גם מולידים כאן צאצאים. בשנת 2012 נולדו להם יותר מ-700 תינוקות רק בבית-חולים אחד במרכז הארץ. בניגוד לנו, הם גם לא משלמים מס בריאות. העובדה שרק עלות הילודה שלהם עלתה למדינה בשנה אחת 28 מיליון שקל, מבהירה מדוע זה נכון לתת להם תמריץ של כמה אלפי דולרים, שבחורי ישיבה יכולים לקנא בהם.

בניגוד לשרים אחרים בתפקיד שדיברו הרבה ועשו מעט, השר סער יודע לעבוד. בשקט, אך בהתמדה ובנחישות הוא מטפל בבעיה כפי שיש לטפל בה, תוך שהוא מודע לאלו שיבקשו לקשור את ידיו. סער מכיר את הביורוקרטיה הישראלית, ומפנים שדרך הפעולה כאן אינה כפי שנוהגת ארצות-הברית. ומה שעוד חשוב, הוא אינו נותן יד למי שמבקשים, בעזרת מהגרי העבודה, להפוך את ישראל ל"מדינת כל אזרחיה".

כמי שמכיר היטב את ההתנהלות הפוליטית, סער מזהה את טביעות האצבע של אותן עמותות, בהפגנות, בצעדי המחאה ובהתארגנויות שונות. הוא מבין, כי התנצחות פוליטית לא תועיל כאן, אלא עבודת נמלים יסודית - חלקה משפטית - שתקעקע את טענותיהם שהתקבלו עד כה באהדה מסוימת בבג"ץ.

אין סיבה הגיונית להמשך התעקשותם של הארגונים הללו, אלא רק האג'נדה הפוליטית שיש להם, שאינה קשורה לאיכות חייהם של מהגרי-העבודה. גם אם לשיטתם, האג'נדה שלהם ראויה, הרי שעליהם לומר זאת בקול רם, ולא להתחבא מאחורי טיעונים ללא קשר למציאות.

מי שיכולים להציל את הארגונים הללו מול נחישותו וחריצותו של סער, הם שופטי בג"ץ. נקווה שהם יעדיפו את טובת המדינה שמעניקה להם את סמכותם ואת גלימת השיפוט, ולא ישתפו פעולה עם אלו שמאסו במדינה יהודית ודמוקרטית.