אודיסיאה בסופרמרקט

פעם, כשעוד סיפרו בדיחות עדתיות לא רק על תימנים, נהגו לספר על שני חברים מרוקאים שנפגשים. הראשון שואל את חברו, "מתאים לך לשחק שש-בש?" והחבר הפרקטי משיב לו, "עזוב, בוא ישר נלך מכות".

גם יעלי מקפידה ביחסינו על שלב המשחק המקדים ואחת למספר שנים, כשעתותיה בידיה והיא פנויה רגשית למריבה טובה, היא מציעה לי ללכת במקומה לקניות בסופר. לזכותה יש לציין כי על פי רוב היא מעניקה לי אלטרנטיבה נדיבה, ואומרת לי "אני קופצת לסופר ל-10 דקות, תערבב את המרק כל חצי שעה ותקפיד להחליף לנועם טיטול אחת לשעתיים", אבל אחת לכמה שנים היא מתעקשת, בחביבות, שאצא לשם בעצמי.

בניגוד למרבית החברים שלי, שמציינים בגאווה ובחיסכון שהם האחראים על הקניות בבית, אני דווקא יותר איש של פיצוציות. הריטואל די קבוע.

חברים מודיעים לנו שבתוך רבע שעה הם אצלנו, יעלי נזכרת בחרדה שהדבר היחיד שיש לנו בבית להציע הוא פריכיות אורז נטולות גלוטן שפג תוקפן, ואז היא מפעילה שיקול דעת של מפקד ומחליטה להציל את המצב ולנצל את הדקות האחרונות שנותרו על מנת להעמיד שתי מכונות כביסה ולארגן את המטבח ואת חדר הארונות, בעוד אני בהברקה של הרגע האחרון טס לפיצוצייה לרכוש מיני מזון ושתייה.

בעל הפיצוצייה מזהה עליי את המצוקה ומאלתר על הרגע מבצע של ארבע בחמש, סופר את ארבעת הבקבוקים שלקחתי כחמישה (הוא תמיד הצטיין בכפולות של חמש), מכפיל את המחיר הרשמי המופקע לבקבוק בחמש, טועה בחשבון לטובתו ב-12 שקלים, מעגל לשלם הקרוב כלפי מעלה ואז מתבלבל בעודף ומחסיר ממני שטר של עשרים שקלים.

אחרי שאני מעמיד אותו על הטעויות המקריות שלו ומבטיח לו שלא אשוב לפקוד את פיצוצייתו, אני ממהר הביתה מרחק רבע שעה נסיעה מאומצת, לאחר שהחרמתי בשנים האחרונות בנסיבות דומות את כל הפיצוציות הקרובות יותר, וכשאני מגיע הביתה, כשהחברים כבר בעומק הסלון, אני נשבע לעצמי לחזור לפיצוציות הקרובות יותר וכפעולת מחאה, להפסיק לבדוק את החשבון שלהן, תוך אמונה מלאה שלי זה עולה יותר.

בטרם היציאה לסופר אני עובר תדריך קצר בעל-פה, מלווה ברשימה כתובה מפורטת. בכניסה לסופר, לאחר ששכחתי את מלוא התדריך בעל-פה, אני נאחז בדף ההנחיות בדבקות ומתחיל לבהות בשורות המדפים הסוגרים עליי.

בתוך מספר דקות אני מגלה את מדפי הביצים, מביט בנייר שבו רשום בפשטות להביא 12 ביצי אומגה ורגע לפני שהמטלה הראשונה מאחוריי, אני מזהה באותיות הקטנות הוראה פשוטה, שלפיה אם התאריך האחרון עליהן לעוד שבועיים ומעלה, להביא 24 ביצים.

אני שולף ביצה ומגלה שמוטבעים עליה שני תאריכים - תאריך אחרון לשיווק ותאריך אחרון לשמירה בקירור, האחד לעוד שבוע והשני לעוד שלושה שבועות. מבלי להתבלבל אני מושיט יד לכיס, להתקשר לחברה טלפונית ומגלה לחרדתי ששכחתי אותו ואני נמצא לבד בחזית, בלי חפ"ק בעורף והביצים רועדות לי ביד.

אחרי דקות ארוכות מול הביצים, אני נזכר שהחלטה להתחתן קיבלתי מהר יותר, מקבל החלטה שתתברר בבית כמוטעית וממשיך הלאה למחלקת הבשר, שם אני נדרש להביא טבע עוף, שזה כנראה עוף חופש, שלפני שהוא אורז את עצמו מרצונו הטוב והחופשי לתוך אריזה שמחמיאה לגזרתו, הוא מקפיד להטיל ביצי אומגה עם שני תאריכי שיווק. שם התחבטתי בין הפריטים המוצעים וליתר ביטחון בחרתי ביקר יותר, בתקוה לקלוע לדעת גדולים ממני.

בחירת הפירות לא קלה יותר. אני מוצא את עצמי מקיש על אבוקדו ביד של רוכש אבטיחים מיומן ומתלבט ארוכות. מדובר בפרי, שנקטף, לא עלינו, בטרם עת, על-ידי חקלאי עצל שבונה עליי שאשלים את מלאכת ההבשלה שלו בבית ואנחנו צפויים להלביש אותו בעיתון ולהיקשר אליו בשבועות הקרובים, עד שנפתח אותו באיחור אופנתי של יומיים. גם הבננות לא קלות לי. עוד כילד נלחמתי באימא שניסתה לדחוף לי בננות בגיל הבלות, בטענה שהדבש זה החלק הטוב ביותר בבננה, כשאני מתעקש שדבש זה החלק שאני הכי אוהב דווקא בדבש.

במחאה מאוחרת אני בוחר בננות ירוקות עד, שלא יגיעו לעולם לפרקן וייתקעו לי במרום החך בביס הראשון והאחרון שאסכן עליהן, וניגש עם כל הכבודה לקופה בידיעה שאני הולך לשלם בקרוב על הטעויות שלי. בקופה, כשהקופאית אומרת לי להתראות, אני מסביר לה שזה לא בטוח, שכן אם יעלי תגלה שעשיתי יותר משלוש טעויות קרדינליות, היא עשויה להתייאש ממני ולשוב לסופר להחליף את המצרכים בעצמה.

ברכב אני מוצא את הנייד ששכחתי, מגלה בו שש שיחות שלא נענו מיעלי ושלוש הודעות שמתחילות ב"תביא גם", ואני מתחיל לעבוד על משפטי פתיחה שיקהו במעט את עוצמת פגישתנו הקרובה. בדרך תכננתי להגיד לה שתזכור שמאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה מופתעת, אבל כשנפגשנו הסברתי לה שיש לו לאדם שתי טרגדיות בחיים, האחת כשהוא לא מקבל את מה שרצה והשנייה היא דווקא כשהוא כן מקבל את כל מה שרצה, וכבעל אוהב, טרחתי למנוע ממנה, בזו הפעם, לפחות אחת מהשתיים.