לטיפולה המהיר של גב' סלינגר

גל הסדרי החוב של השנים האחרונות, הביא לא אחת את מנהלי הגופים המוסדיים לצאת בהצהרות לוחמניות. "שימכרו את המטוסים", "אם לא יוחזר החוב, נפרק את החברה", "אנו שומרים על הכסף של העמיתים שלנו", זעקו מנהלי הפנסיות שלנו תוך שהם מסיטים מעצמם את האש והאחריות כמי שהלוו את כספי העמיתים לטובת מיזמי נדל"ן מפוקפקים במזרח אירופה, או ביצוע רכישות ממונפות ועתירות סיכונים, וכל זה בלי לדרוש ביטחונות מתאימים.

כעת מתברר כי בכל הקשור להשקעה בקרנות פרייבט אקוויטי שכשלו, המוסדיים אינם טורחים להשמיע קול צעקה. הידרדרותה המהירה של קרן מרקסטון, שהוקמה לפני כעשור וגייסה סכום חסר תקדים של 800 מיליון דולר, הולכת ומתגלה ככישלון חסר תקדים של מנהלי הקרן ושל מי שהשקיעו בה.

מרקסטון, כך התברר לאחרונה, נקלעה למצוקת נזילות, לוותה סכומים ניכרים ממוסדות פיננסיים בריביות "שוק אפור", שכנגדם שיעבדה את החזקותיה, וקשה לראות מהיכן תוכל להחזיר חובות אלה. סביר להניח כי משקיעי מרקסטון עלולים לספוג הפסד על השקעתם בתום חיי הקרן.

הידרדרותה של מרקסטון אמנם תפסה תאוצה בשבועות האחרונים - בעקבות מותו הטראגי של השותף-מנהל אמיר קס והמשבר שפרץ מיד לאחר מכן ברשת הספרים סטימצקי - אך סימני האזהרה היו שם במשך תקופה ארוכה. הנה תזכורת קצרה: בשנת 2009 הודה אליוט ברוידי, יו"ר הקרן ואחד ממייסדיה, כי חלק מהכספים שמרקסטון גייסה בארה"ב הושגו באמצעות שוחד; בית ההשקעות פריזמה, שהקרן הקימה בהשקעה של 2 מיליארד שקל, קרס תוך שנתיים והותיר אחריו חובות עתק; אלרן נדל"ן, שמרקסטון השקיעה בה 25 מיליון דולר, הגיעה להסדר חוב; חובות אמפיק (לשעבר פריזמה), בהיקף של 400 מיליון שקל, סווגו בבנקים כבעייתיים, והחברה הבת שלה, פנומנל, לא עמדה בתשלום וכיום היא במגעים להסדר חוב.

במשך כל אותן שנים קולם של המוסדיים לא נשמע. המוסדיים המקומיים שהשקיעו במרקסטון - ביניהם חברות הביטוח כלל, מנורה מבטחים, הפניקס, הראל ומגדל - העמידו לרשותה סכום כולל המוערך בכ-200 מיליון שקל.

אבל למרות סימני האזהרה, הם בחרו בדרך הקלה ולא דרשו הסברים ממנהלי הקרן, שגובים דמי ניהול של 2% לשנה על הסכום שגויס בלי קשר לתשואה שהם מייצרים. במקום למלא את חובתם ולהגן על החוסכים, הם מילאו את פיהם מים.

מדוע? פשוט כי הם יכולים. כי בניגוד להשקעה בחברות ציבוריות - בה המוסדיים מחויבים להשתתף בהצבעות בעלי המניות - בהשקעה בקרנות פרייבט אקוויטי האחריות של המוסדיים אפסית. הם לא נדרשים למעורבות, בקרה או שקיפות, וכך הקופסה השחורה ששמה קרנות ההשקעה יכולה להמשיך ולפעול בשקט.

השיטה לא עובדת

מרקסטון היא מקרה קיצוני, אבל כזה שמוכיח שהשיטה לא עובדת. לכן המפקחת על שוק ההון, ביטוח וחיסכון באוצר, דורית סלינגר, חייבת לטפל בנושא - ומהר. סלינגר, שלאחרונה קבעה רף של 0.25% מהצבירה השנתית של החוסכים לטובת תשלום כפל דמי ניהול (כולל בגין השקעה בקרנות מסוגה של מרקסטון), צריכה לחייב את המוסדיים המנהלים את כספי הציבור להיות מעורבים יותר בקרנות הללו, שמנהליהן גובים דמי ניהול אסטרונומיים בלי קשר להצלחתם.

סלינגר צריכה לקבוע כי למוסדיים יותר להשקיע רק בקרנות שקופות, כאלה שמפרטות את מצב ההשקעות שלהן ומפרסמות דוחות כספיים המסבירים כיצד שיערכו את השקעותיהן. במקרה של מרקסטון לפחות, כבר די ברור שהקרן שיערכה חלק מהחזקותיה - ובראשן סטימצקי - לפי שווי שאינו משקף את המציאות.