להציל אותם

הם מהלכים בינינו כמו צל. הם האנשים השקופים, הבודדים, העצובים, הקורסים לתוך עצמם. איננו רואים אותם. וגם אם אנחנו רואים, אנחנו מעדיפים להתעלם. קשה לנו להביט בהם, כי להביט בהם זה להביט במראה. זה להסתכל על עצמנו. זה להבחין מה הפכנו להיות. אז נתנו להם יום אחד בשנה. יום אחד שבו יזכירו לנו מי היו ומאין באו וכמה סבלו. ומה נותר מהם. יום אחד, עבורם ובשבילנו, שממרק את חטאינו וגורם לנו להרגיש צודקים ויפים ומוסריים. אנחנו לא.

היום הוא ערב יום השואה והגבורה. הרדיו משדר שירים נוגים. בטלוויזיה חוזרים למראות המוכרים ההם. ישראלים זקופי קומה יצעדו במצעד החיים. ילדים בבתי-הספר יקראו טקסטים מרעידים. בני-נוער יישלחו למחנות המוות כדי לדקלם "לא נשכח" ולצרוב בלבם המבועת את פצעי הזוועה לנצח. והצפירה תהדהד ברחבי ישראל בניסיון נואש לחדור ללבנו. אבל הריטואל הזה כוזב וריקני.

באותה שעה ממש, ניצולי השואה בישראל, שארית הפליטה, נרמסים בידי הרשויות והביורוקרטיה, מושלכים ככלי אין חפץ למוסדות סיעודיים, או נמקים בגפם, בבדידות נוראה, בדירותיהם המתקלפות. כשהם פותחים את הדלת, עלול להתנפל עליהם פורץ או אולי יספגו חבטות משודד מנוול. ואם יעזו להעיר לבני-נוער מתחת לבית או בגינה הציבורית, יש סיכוי שיחטפו מכות ויהפכו לנכים לשארית חייהם. 50 אלף מהם כבר נמצאים מתחת לקו העוני. ועשרות-אלפי אחרים שורדים בקושי את השנים האחרונות לחייהם. מדי חודש נפטרים אלף מהם. בעוד כמה שנים כבר לא יהיה מי שיתלונן.

בני-הנוער שלנו יכולים לעשות את ההבדל

ואנחנו ממשיכים לעצום עיניים. גם ביום השואה עצמו. במקום לערבל את הקורבנות בלאומנות, או לערבב בין צדקנות להפחדה, המסר של היום החשוב הזה היה צריך להיות שונה בתכלית, מורכב משתי מילים בלבד: אנושיות וחמלה. במקום לחפש את רוחות הרפאים במחנות המוות בפולין, או לקשר בין אדולף היטלר לשליטי איראן, עדיף היה למשל, לו משרד החינוך היה שולח את בני-הנוער לסעוד, לטפל ולהקשיב למעטים שעוד נשארו בין החיים, ושזקוקים, נואשות, לחמלה, כאן, במדינת היהודים.

הבוקר אישרה הממשלה תוספת של כמיליארד שקל לניצולי השואה. זה נשמע הרבה, אבל זה ממש מעט אם תחלקו את הסכום בין 193 אלף איש שעדיין חיים. ובכל מקרה, זה לא מה שישנה את חייהם.

כי מה הם עוד כמה מאות שקלים לחודש לעומת עשרות שנים של בדידות נוראה, לילות ללא שינה, סיוטים חוזרים ונשנים, געגועים עזים לאהובים שלא שרדו, בכי מר, כאב פיזי ותופת נפשית. השגיאה הקשה ביותר של המדינה היהודית לאורך השנים הייתה ההזנחה הרגשית של אותם בני-אדם. הם היו זקוקים יותר מכול לאוזן קשבת, ליד מנחמת, להבנה, למקום שבו ישפכו את הלב ויחלקו ויביעו וידברו. ידברו הרבה.

אבל השנים חלפו, המועקה גדלה והכאב התפשט. ומי אם לא בני-הנוער שלנו יכולים לעשות את ההבדל. אפילו אם הוא קטן. אפילו אם הוא זמני. זו יכולה להיות שעתם היפה. רגעים שלא ישכחו כל ימי חייהם. דקות שישנו אותם לנצח. שיחברו אותם לרכות שבתוכם. לתום, לאכפתיות, לנדיבות, לכל אותן תכונות שהופכות אותם, וגם אותנו, לבני-אדם.

אנחנו כשלנו. הם עדיין לא. בידינו האפשרות להעניק לצעירים היכרות עמוקה עם הניצולים, עם ההיסטוריה היהודית, עם הריפוי לכל רוע אנושי. אם החברה שלנו רוצה להחלים, אפשר להתחיל את התהליך מול ניצולי השואה. להציל אותם. וגם את עצמנו.