ירצו - יעבדו; לא ירצו - יפרשו

ההתנגדות של רוב הציבור והתקשורת ליוזמת משרד האוצר להעלות שוב את גיל הפרישה בישראל, לגיל 70 לגברים ו-64 לנשים, הייתה צפויה, אך באוצר ובמערכת הפוליטית לא ציפו לכזה צונאמי.

צעירים ומבוגרים, מימין ומשמאל, איש לא אוהב שנוגעים לו בפנסיה. נכון, בישראל ובעולם עליית תוחלת החיים משנה סדרי עולם בנוגע למדיניות הפרישה והפנסיה הלאומית. דבר אחד מוסכם על רוב הנוגעים בדבר - טיפול המדינה בנושא עד היום היה שערורייתי, וגירעונות הביטוח הלאומי מחייבים פתרון עומק.

ראשי המשק מתמודדים כיום עם מצב נתון, שחייבים לפתור. אך ברמה המיידית, השאלה החשובה והבסיסית יותר היום היא: האם לפני שראשי האוצר מתכננים להעלות שוב את גיל הפרישה, עשור בלבד אחרי שכבר העלו אותו, נבחנו כלל האלטרנטיבות הכלכליות האפשריות לסוגיה החברתית הטעונה הזו.

הבעיה העיקרית בגישת האוצר עד כה הייתה הרצון לפתרון של "הכול או לא כלום". להנחתו, כולם רוצים לפרוש מוקדם, אז נחלק את הנטל שווה בשווה, ונעלה "מעט" את גיל הפרישה כדי לאזן את הגירעונות. אלא שיש כאן התעלמות ממסדית מתמשכת מהמציאות בשוק התעסוקה, שסותרת את הנחת היסוד הזאת - של הרצון לפרוש מוקדם מהעבודה.

בדומה לעולם המערבי, אחוז ניכר מהעובדים בישראל לא מעוניין בכלל לפרוש. חלק מהעובדים מאולצים לפרוש בעל כורחם, על אף שהם אוהבים את עבודתם, ובגיל 67 ויותר הם עדיין עושים עבודתם נאמנה ויותר מכך, הם מרגישים בשיא כוחם, וחלקם עדיין לא השלימו צבירת פנסיה מלאה.

הנה דוגמה נוספת להתנהלות העקומה של המערכת הישראלית. בהיעדר חשיבה ארוכת-טווח מבעוד מועד, האלטרנטיבה העיקרית להעלאת גיל הפרישה נידונה עתה בבית-המשפט העליון ולא באוצר. עתירה שהגישו מספר חתני פרס ישראל לביטול חובת הפרישה, התקבלה על-ידי שופטי בג"ץ, ותידון בו בחודש מאי בהרכב מורחב. העותרים מבקשים דבר פשוט: תנו למי שיכול ורוצה לעבוד אחרי גיל 67, להמשיך ולעשות זאת. ומי שרוצה לפרוש - יפרוש. הפתרון המתבקש הזה כבר קורה בארה"ב, בבריטניה, באוסטרליה ובמקומות נוספים, ויש לו אפילו השלכות אקטואריות.

בניגוד למחשבה של חלקנו, עובדים רבים רוצים להמשיך לעבוד לאחר גיל הפרישה. בארה"ב, שם בוטל החוק עוד ב-1986, בחרו יותר מרבע מהעובדים להמשיך ולעבוד. בארץ, מדובר באחוז ניכר מהאוכלוסייה שרוצים ויכולים להמשיך לעבוד שנים נוספות, ובמקביל להמשיך לצבור כספי ביטוח לאומי ופנסיה, במקום למשוך אותם מהקופה הציבורית המצטמקת. זאת, בזמן שמי שכן רוצה לפרוש, יוכל להמשיך ולעשות זאת בלי שהמדינה תיאלץ אותו לעבוד שנים נוספות או לפרוש מוקדם בלי שצבר פנסיה מלאה.

אלו שיבחרו להמשיך לעבוד יעשו זאת במודע, תוך דחיית זכאותם לקבלת הקצבאות. בהתחשב במבנה הביטוח הלאומי - מערכת שאינה שוויונית מלכתחילה - אין במצב הזה פגיעה בממשיכים לעבוד. הפרישה היא זכות ופריבילגיה, אך כך גם העבודה בגיל מבוגר. כך נקבל הן הפחתה על נטל הביטוח הלאומי, והן פתרון מתבקש, נכון וראוי לאפליה התמוהה בחוק נגד המבוגרים העובדים בישראל.

בתחומים רבים עובדים בני 67 ויותר נמצאים בשיא כוחם ותפקודם. הם צברו ידע, קשרים וניסיון חשובים. לא בכדי אחוז עצום מהבעלים ומהמנכ"לים הבכירים במגזר הפרטי במשק, אשר פחות תלויים בשרירות החוק, עברו את גיל ה-70. לדוגמה, אביגדור קפלן בן 74; דוד עזריאלי בן 91, והרשימה ארוכה. אלה שיכולים ומעוניינים להמשיך לעבוד במשרתם, אינם ממהרים למשוך את כספי הפנסיה והביטוח הלאומי - הם רוצים להמשיך ולעבוד בעבודה שחשובה להם, ככל אדם אחר.

על-מנת למנוע את צמצום היצע המשרות לדור הצעיר, העקב-אכילס בביטול חובת הפרישה, ניתן לייצר פשרת ביניים: גיל הפרישה יישאר 67, אך עובד יוכל להמשיך ולעבוד מספר שנים נוספות שיוגבלו בתקרה.

כך, עובדים המעוניינים יוכלו להמשיך לעבוד ולהפחית את הנטל על הקופה הציבורית, אך לא יחזיקו משרות לנצח. זהו פתרון שמייצר איזון - מקל על המשק (במקום לשלם גובים מסים), מסייע לאוכלוסיות המופלות, מקל את הנטל על כלל האוכלוסייה ועוד.

הכותב, רו"ח ומשפטן, הוא יו"ר פירמת בייקר טילי ישראל