מכבי אחת, שלוש תמונות

כמעט כמו שלכל איש יש שם, לכל מי שגדל בארץ יש את מכבי תל אביב שלו. היא הייתה שם בילדותנו, בשנים התמימות, כשהדברים היו יותר ברורים, ואהבנו אותה כי היא שלנו והיא מעטים מול רבים. שיחקו בה רק שני צברים - מיקי ומוטי, ועוד שישה שחקנים אחרים, ילידי ארצות הברית (מנקין, לו, ג'ים, בוב, אולסי וברודי) ולא הייתה ציונית ממנה עבורנו. המשחקים והחיים שודרו אז בשחור-לבן, והכול היה ברור לכול. כולנו היינו בגוון אחד, כולנו היינו מכבי.

רגע אחרי שהחזרנו את החטופים מאנטבה, במבצע אדיר בכיכובם של מנחם גולן ויהורם גאון - עלינו לגמר נגד מובילג'ירג'י וארזה האיטלקית המפחידה, שניצחה אותנו באותה עונה פעמיים. אז עוד לא מלאו לי עשר, ולכן בתמימותי האמנתי שננצח - כי ילדים מאמינים שהם יכולים לנצח אפילו מפלצות. ישבנו ארבעה ילדים בפיג'מות חגיגיות בסלון עם אבא ואימא. מדינה שלמה התכנסה, איש-איש בסלונו, לניסוי התיאולוגי הגדול מסוגו בעת החדשה, כדי לוודא אחת ולתמיד האם יש אלוהים. והוא היה, ועוד איך היה, עד שכמעט סלחנו לו אפילו על הנפקדות בתקופת השואה.

בתום המשחק, הגיע רגע השיא של חיי: כולנו ירדנו למטה, נכנסנו לרנו 12 הכתומה של אבא, נסענו לשום מקום, ברחוב הראשי של ראשון. כל הנסיעה אבא צפצף בזמבורה של הרכב ואנחנו שרנו בחלונות פתוחים, אל תוך הלילה הערני, את "הגביע הוא שלנו", וידענו שהילדות הזו לא תיגמר לעולם ואבא ואימא ומכבי יהיו שם תמיד.

ואז היא נגמרה. המכביזים הפך שם נרדף להישגיות דורסנית. ההצלחה של מכבי הפכה בעיני רבים ללא הוגנת, לפוגעת בתחרות הבריאה, ברוח הספורט וברומנטיקה שכולם מחפשים. נכון, בחיים הפרטיים שלנו אנחנו רוצים להצליח כל הזמן, להיות מצוינים, אלופים, עשירים, מנצחים - אבל קצת ביחד עם זה, הבון-טון הוא לשנוא את אלה שממש מצליחים, בייחוד אם הם, בעוונם, משמרים את ההצלחה לאורך עשרות שנים. החיים הפכו מגוונים יותר, והזדהות עם החזק הופכת למביכה ומעט לא נוחה בחיים הנוחים שלנו. מה שהיה ב-1977 כבר לעולם לא יחזור.

שנת 2001. אני כבר נשוי ליעלי, אב לשתי עוללות. בימי חמישי הטלוויזיה פתוחה בערב, אולי מתוך הרגל, ואני רואה עוד משחק של מכבי. השחקנים התחלפו, אבל שמעון מזרחי הנצחי עדיין יושב שם, מודאג ממה יהיה, תמיד עם הבעת הפנים שמסגירה את העובדה, שהוא האדם היחיד ביקום, שסובל מעצירות מאז התיכון. מכבי עולה לפיינל-פור, לאחר עשרים שנים ללא גביע. האירוע נופל על יום הולדתה של יעלי, ב-11.5 בפריז. נכון, אני כבר לא האוהד שהייתי, אבל המדינה זקוקה למבוגר אחראי שייסע להביא גביע, ובצוק העתים צריך לדעת ליטול אחריות גם כשזה לא תמיד נוח.

מאחר שעוד נשארה בי מעט רומנטיקה, הזמנתי חדר זוגי במלון טוב בפריז ונסעתי עם חברי הטוב, קובי, להביא גביע. מכבי ניצחה. הפעם לא חגגנו עם פיג'מה ברנו של אבא בראשון. הפעם הבטנו מהצד וראינו אלפים שיוצאים במחולות ובשירה, "שכולם יודעים שאירופה צהובה" עד ששוטרים צרפתים שלא ידעו שאירופה צהובה, פיזרו את אלפי החוגגים שחסמו בעדינות את השאנז-אליזה, בשל אמונתם שהחיים אמורים להימשך. ואכן החיים נמשכו, מאז חלפו כבר 13 שנים. יצא לי פה ושם להתנצל לפני יעלי עשרות פעמים על הטעות בשיקול הדעת, ואני כבר מזהה אצלה סימנים ראשונים שהיא נוטה לסלוח לי (יעלי בטובה נוטה לשכוח ולסלוח, אולם היא מעולם לא שוכחת על מה היא סולחת לי). התבייתנו מאז. מה שהיה ב-2001 כבר לעולם לא יחזור.

שנת 2014. למכבי יש את הקבוצה הגרועה הכי טובה שהייתה לה מאז ומעולם. כמעט כמו בשנות ה-70. בקבוצה יש רק שני צברים ועוד הרבה שחקנים זרים, אורחים לרגע, שבמסדר זיהוי היינו מתקשים לזהות. לא תמיד ברור באיזה ערוץ משדרים אותם. הם כבר לא קבוצה שיש לה מדינה, ורק הפנים של שמעון מזרחי, מסגירים את העובדה שהבעיה ההיא עוד לא נפתרה לו. הפעם הפיינל-פור במילאנו. אני כבר מספיק מפוכח ומבוגר כדי לדעת שאין שום סיכוי לזכות נגד קבוצות שמכבי נכנעה לכל אחת מהן, ללא תנאי, פעמיים במהלך העונה. אני נשאר בארץ.

עכשיו לי בעצמי יש כבר ארבעה ילדים, אבל הם לא מודעים לגודל המעמד ויוצאים (חוץ מנועם שנרדמה) לחגוג את ל"ג בעומר. לך תסביר להם, שפעם, לרגל משחקים חשובים, חגים היו נדחים מטעמי דת, ושיישרף העולם. נשארתי לבד. למזלי, שמר הזמין אותי לערב סושי ויין שיכלול, כך הוא סימס, צפייה במחצית הראשונה של המשחק. הוא לא האמין שיהיה טעם לראות את החצי השני. כשהגענו לרבע הרביעי, זיוה, אשתו העייפה, שקיוותה שנלך כבר, גילתה בורות ברזי הכדורסל ובשברים הפשוטים ושאלה כמה רבעים יש במשחק. אחרי שסיימנו להסביר לה, חכמים שכמונו, שבשלם יש ארבעה רבעים, תמו ארבעה רבעים והחל הרבע החמישי והמכריע, זה שבסופו קיבלה מכבי עוד גביע אחד, מדהים וסנסציוני. הזמן עובר, כל גביע פוגש אותנו במקום אחר בחיים - והיום אני חושש, שמה שהיה ב-2014 כבר לעולם לא יחזור.