אחד המחקרים המיותרים שנערכו על עורבים, גילה שעורבות יודעות לספור עד 5. נטלו אימא עורבת וממנה נטלו גור עורבים יחיד. האם הנאמנה נותרה על מקומה עד שחרורו. אחר כך לקחו שניים ושחררו אותם בהדרגה, והיא לא עזבה עד שחרור כולם, וכך הלאה עם שלושה וארבעה. כשנטלו 6 גוזלים ושחררו אותם בהדרגה, מששוחררו 5 מהם עזבה העורבת את המקום. הדבר חזר אצל עורבות רבות, וכך המדע פרץ קדימה ונמצא כי עורבת יודעת לספור עד 5.
אני תמיד סברתי כי אין לייחס לעורבות ידע מתמטי כה מתקדם וקשה להאמין שהן באמת סופרות עד 5, והערכתי כי מדובר יותר בשיקול סטטיסטי של העורבת, ומשמצאה כי הוחזרו לחיקה למעלה מ-83% מגוזליה, היא נוטה להתפשר ולהודות על גורלה הסביר, אחרי שכבר נפלה קורבן למדענים סאדיסטיים שחטפו את גוזליה למטרות סרק.
ביממות האחרונות הבנתי שכמו המדענים, אף אני טעיתי במסקנותיי מתוצאות הניסוי. העורבת היא פשוט חיה פרקטית, והיא הבינה שקל להסתדר בהרכב של עד חמישה, וברגע שמדובר בשישה - הכול מתפרק. שנים אנחנו מתנהלים ומטיילים בחמישייה הרמונית, זוג הורים ושלושה ילדים. פתאום, לפני שנה, לאחר שכל אחיה כבר חגגו יום הולדת דו-ספרתי, בחרה נועם להצטרף למשפחה ולעשות אותנו לשישה. לא אמרנו לה כלום, אף שנאלצנו להחליף רכב, לרכוש מגרש לבניית בית שיתאים לארבעה ילדים ועל כך שבזמן שהיא למדה ללכת קדימה, נאלצנו ללמוד ללכת אחורה.
עכשיו הילדה כבר לא תינוקת, היא בת שנה, ויעלי החליטה שזה הזמן שלה לטיול לפורטו ריקו ולאיים הקאריביים, תוך שהייה מוקדמת בת 4 ימים בניו-יורק. נועם התרגשה מהאירוע עד כדי חנק חוזר, ובשל בדיקות לגילוי שעלת שתוצאותיהן בוששו להגיע, היציאה נדחתה לילה אחר לילה, כך שלבסוף נותר לנו טיול בן 8 שעות במנהטן בטרם ההמשך לפורטו ריקו.
הגענו לנתב"ג נרגשים, וערכנו וידוא נוסף שכל אחד אחראי על המזוודה שלו. כך למדנו שעדיין אי אפשר לסמוך על נועם, ונאלצנו להתקשר לאימא שלי שתטוס אלינו הביתה ותביא את התיק שארזנו לנועם ובאותה הזדמנות תביא גם את המחשב שהשארנו בסלון, לאחר שארזנו את כל המטענים במזוודה שלי, ורק אותו שכחנו מיותם בבית.
התיק של נועם הגיע, נארז במזוודה של יונתן וכך עלינו - שש נפשות וחמש מזוודות - אחרונים לטיסה. בנחיתה בארצות הברית גילינו שארבע מזוודות אפילו הגיעו איתנו. כל מה שאבד הוא בסך הכול מזוודה אחת של יונתן ונועם, שכללה גם את כל הספרים והמשחקים שלה, שנועדו להעסיק אותה בעת שאנחנו משחקים במשחקים שלנו (לטעמי, משפחה שמשחקת יחד גם נשארת יחד). למזלנו, גילינו שגם את המשחקים המשפחתיים ארזנו במזוודה שאבדה, כך שלא נורא שמשחקיה של נועם אבדו, שכן ממילא לא יהיה לנו במה לשחק בינינו.
למזלנו, עמדו לרשותנו שמונה שעות במנהטן (ששעתיים מתוכן בוזבזו על ניסיונות סרק לאיתור המזוודה), כך שנותרו שש שעות תמימות לקרוע את העיר במסע רכש של טיטולים, ציוד לתינוקות ובגדים ומשחקים ליונתן. כשעלינו לטיסת ההמשך לפורטו ריקו, עודדו אותנו שייתכן שהמזוודה האובדת תמתין לנו שם. ואכן, נחתנו בפורטו ריקו ומצאנו כי מספר המזוודות שב להיות אי-זוגי, לאחר שהמזוודה שלי אבדה בטיסת ההמשך. אבי הטוב, שבחייו האישיים נוטה לשקול בכובד ראש אם משתלם לעבור מהסלון למרפסת, מנסה לשכנע אותי שנים לא לעשות כלום. הוא סבור כי יש לנסוע אך ורק למקומות שבהם איבדנו פריטים. ולכן לפני כל טיול שלנו הוא שואל אותי מה איבדת באמריקה? מה איבדת בפורטו ריקו? וכן הלאה.
שנים אני מטייל בעולם חסר תשובות, והנה סוף-סוף מצאתי. כשהתחלתי להתרכז ולחשוב מה איבדתי בארצות הברית ומה בפורטו ריקו, נזכרתי לאט-לאט שבמזוודה שלי היו, פרט לבגדים, כל המטענים שלנו לחיבור לעולם, המשקפיים שלי ועדשות המגע, כשלעיניי רק זוג עדשות יומיות, שיומן עבר, כך שאת הטיול הקרוב אוכל בעיקר לדמיין. הנורא מכול, גם ספרי הקריאה של יעלי נארזו אצלי (לנשים אף פעם אין מספיק מקום במזוודה שלהן), כך שנאלצתי בעיקר לנחם אותה על האובדן שלה.
יצאנו אל הלילה בפורטו ריקו אחרי יומיים של היטלטלות בדרכים, כשפנינו אל המלון הסמוך לשדה התעופה, וכל זאת רק כדי לקום מוקדם בבוקר לרכוש ציוד חלופי לפני שעולים בצהריים לקרוז של שבוע. בקבלה הרגיעו אותי שאין מה למהר, שכן למחרת, יום א', הכול סגור, כך שנוכל להשלים שעות שינה בנחת. כשסוף-סוף נכנסנו לחדר במלון, חמישה מתוך השישה נפלו גמורים, ורק לנועם המדהימה, שיומיים נתנה לנו שקט יחסי, היו תוכניות אחרות. פורטו ריקו עוררה אותה והיא נותרה ערנית, מחויכת ובעיקר חברתית כל הלילה.
כעת היא נרדמה לשעה קלה ואני סגור בשירותים עם תאורה רפה, שכן יש לי גם דד-ליין להעביר טור שבועי לעיתון. אני יושב ונזכר בסיפור על האיש שבכה על כך שאין לו נעליים, עד שפגש אדם שאין לו רגליים, ומבין כמו העורבת במחקר, שמבחינה סטטיסטית המצב טוב. המזוודות החשובות (של הנשים - יעלי, עמית ורוני) איתנו, ויש לי סוף-סוף אפילו תשובות לאבא. בסיפור "מעשה בחמישה בלונים", להבדיל, לא נותר אפילו בלון אחד לרפואה. החיים טובים, והכי חשוב - בעוד כמה שעות אני מפליג לטייל עם האנשים האהובים עליי. איזה מזל.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
