להיות או לא להיות מנהל?

אחת הדילמות האסטרטגיות בניהול הקריירה סובבת סביב השאלה האם לבנות קריירה במסלול ניהולי או לחילופין במסלול מקצועי? ההחלטה הזו קריטית לפוטנציאל ההישרדות בשוק העבודה משום שיותר קשה למצוא עבודה ככל שעולים בפירמידת הניהול, ובעיקר משום שכושר ההישרדות של כל אחד שונה ממסלול למסלול.

במונחי ניהול קריירה השאלה היא - באיזה מהמסלולים אצליח לייצר יתרון יחסי לאורך זמן מנקודת המבט של השוק? - כשהמשימה היא לזהות את הנתיב בו הסיכוי שלי לגבור על עובדים מתחרים הוא גבוה יותר.

ניקח דוגמא נפוצה להמחשת הדילמה: מהנדס פיתוח מזה כ-3 שנים, שמתלבט האם להישאר איש פיתוח עד סוף הקריירה, או להתחיל לצמוח אנכית לתפקיד ראש-צוות, ראש-קבוצת פיתוח וכן הלאה. באחד משני מצבים הפיתרון קל: האחד- שהבחור 'מנהל מלידה' עם סיכוי מזהיר לנצח מתחרים על משרות ניהול, והשני- שהוא 'טכנולוג מלידה' המחובר למקלדת בעבותות של ברזל, שיגבר בתחרות על מרבית אנשי הפיתוח.

בכל אחד ממצבי הביניים הדילמה מורכבת. מדוע?

אם היתרון היחסי שלו הוא במסלול המקצועי יידרש המהנדס שלנו ללמידה מתמדת כל הקריירה, משימה סיזיפית למי שאיננו 'מורעל טכנולוגיה' - אחרת יאבד את כושר התחרות מול מפתחים מנוסים ומעודכנים, ועלול למצוא עצמו מובטל.

אם היתרון היחסי שלו הוא במסלול הניהולי הוא יידרש להעריך את צפי הקידום שלו, שכן אם הצפי שיצליח להתקדם לרמת ניהול ביניים בלבד - האופק התעסוקתי אינו מזהיר (מנהלי פיתוח בני 40 + בדרגי ביניים הם לא מצרך מבוקש).

הפיתרון איננו חד משמעי. יהיו מצבים שההמלצה תהיה להתקדם לתפקיד ראש צוות אך 'לא להרפות מהמקלדת' - להמשיך ולשמר את יכולת הפיתוח, כדי שאפשר יהיה לסגת לפוזיציית מהנדס פיתוח מהשורה, במידה ויהיה צורך. במקרים אחרים תידרש בחינה של פוטנציאל הקריירה הניהולי והמקצועי שלו גם במקצועות המשיקים לפיתוח - ניהול פרויקטים, בדיקות, שיווק, מכירות, ארכיטקטורה וכדומה- כדי לזהות האם שם נמצא היתרון היחסי שלו על עובדים/מנהלים מתחרים.

השוק חצי עיוור

איך עושים את זה? משווים. כל אחד מאיתנו צריך להשוות עצמו למתחרים הפוטנציאליים בכל אחד מהתחומים והמסלולים הרלוונטיים למקצוע שלו, ולענות בכנות לשאלה - את מי מאיתנו השוק יעדיף, ולמה? (בניגוד לשאלה 'מי מאיתנו טוב יותר?'). התשובה אמורה לסייע לנו לזהות באיזה מהמסלולים יש לנו יותר סיכוי להצליח, ולשרוד יותר שנים בשוק העבודה.

למרות שתהליך ההשוואה מייצר אי נוחות אצל רבים, הוא מחויב המציאות כי הוא מדמה את האופן בו השוק מחליט את מי לגייס - אותי או את המתחרה שלי - שהרי תמיד זה האחד על חשבון השני, מה גם שחשוב להמשיך ולהשוות מעת לעת לאורך כל הקריירה, אחרת לא נדע 'איפה אנחנו עומדים'.

יחד עם זאת, כדאי להיות מודעים לקושי בתהליך ההשוואה הנובע מהצורך לראות את עצמנו "במשקפיים" של השוק, דהיינו אך ורק מבחוץ, תוך התעלמות מוחלטת מהרצונות שלנו. מדוע מנקודת המבט של השוק? כי למרות המשקפיים השוק הוא חצי עיוור. הוא לא בוחן אותנו לעומק ומסתפק במבט שטחי בלבד - איפה עבדנו, כמה שנים, איזה תפקידים - והופ, הוא מחליט בחטף האם ולמי לתת (או לא לתת) הזדמנות. למעשה אנחנו נדרשים לצאת מעצמנו ולהמריא לגובה 20 אלף רגל כדי להצליח לפענח 'מה השוק רואה' כשהוא מביט עלינו, נקודת מבט שהפוכה ב 180 מעלות מהאופן בו אנחנו מסתכלים על עצמנו - ממרחק אפס.

אז איך בכל זאת מצליחים? למי שמתקשה להבין כמה שטחי המבט הנדרש עצתי היא: בחן את עצמך באותו "העומק" שבו אתה בוחן אנשים שאתה לחלוטין לא מכיר. זו בערך הרמה בה השוק בוחן אותך.

הכותבת היא מומחית לניהול קריירה. לתגובות: orna@rudi-cm.com