לא רואים את האור

1. קראתם עוד ידיעה על "פיצוץ" במו"מ בין המדינה לוועד חברת החשמל, או על "התקדמות", או על "הבנות", או על "פנייה לבית הדין", הכול במסגרת ה"רפורמה" שאמורה להתבצע במשק החשמל? אל תתרגשו. אם לא התייאשתם ולא דילגתם מעל מבול הידיעות מהסוג הזה, בטח הבחנתם שמאות ידיעות דומות התפרסמו בשנים האחרונות ומאות כאלו כנראה עוד יפרנסו את המדורים הכלכליים בחודשים-השנים הקרובות. למרבה הצער, וכעיתון שגם משתתף איכשהו בחגיגת הידיעות הללו, אנחנו נאלצים לקבוע שזה ממש, אבל ממש, לא לב העניין. כי אם מדברים על "רפורמה" כל כך הרבה שנים, ו"רפורמה" אין, אז הכול דיבורים ולא חשוב כרגע למה הכול דיבורים ומי אשם בכך שהכול דיבורים - בין אם זו המדינה, ועד העובדים של חברת החשמל, הנהלת החברה, הדירקטוריון שלה או כולם יחד. חשוב יותר להתרומם מעל כל המשחקים הללו כדי להבין היכן עומדת חברת החשמל של מדינת ישראל, אחד התאגידים הגדולים ביותר כאן.

וכדי להבין היכן חברת החשמל עומדת, נביא תחילה 4 מספרים המייצגים את הסיפור העגום עד מאוד של החברה, ולאחר מכן ננסה לראות מה צפוי לקרות לה ולמה דרוש מבוגר אחראי שיחתוך עניינים וישים סוף לביזיון, כן ביזיון, בכל הסאגה הזאת הכרויה "רפורמה במשק החשמל".

1.4 מיליארד שקל זה החוב של חברת החשמל במזרח ירושלים והרשות הפלסטינית לחברת החשמל הישראלית. חלקו הקטן כבר הופרש לחובות מסופקים. איך יכול להיות שלא גובים חוב כזה, אתם שואלים, הרי כל חייב של חברת החשמל מקבל מיד מכתב מעו"ד ועלול לעמוד בפני עימוד עם ההוצאה לפועל. ובכן, הבעיה היא שהמוציאה לפועל במקרה הזה, ממשלת ישראל, לא ממש רוצה לטפל בחוב הזה, בינתיים, משיקוליה היא. איומים מדי פעם יש, עתירות לבג"ץ של חברת החשמל גם יש, אבל החוב הזה מתגלגל ומתנפח בלי שהמדינה, בעלת הבית בחברה, תטפל בו. או.קיי, אנחנו יודעים שהרבה יותר מעניין ומוכר עיתונים זה ההתעסקות בוועד, אבל חובות צריך לגבות, לא? במיוחד כשמדובר בחברה שעל גבה יש חוב ענק והיא זקוקה למזומנים כמו אוויר לנשימה. אז הנה, המדינה מוותרת בפועל על חוב של 1.4 מיליארד שקל בלי לתת הסברים, וההתנהלות הזאת משקפת בדיוק את התנהלותה חסרת האונים לאורך הזמן.

50 מיליון שקל אלה הם דמי הייזום או דמי הניהול שקיבלו בשנת 2010 קבוצת דורי וקבוצת אדלקום, כל אחת, כתוצאה מהקמת תחנת הכוח דוראד, יצרן החשמל הפרטי הגדול בישראל, שהחל לפעול השנה. דמי ניהול או דמי ייזום נשמעים תמיד יפה, כאילו יש פה באמת איזשהו "ניהול" יוצא דופן או "ייזום" מבריק ששווה כל כך הרבה כסף, אבל מאחורי המילים היפות הללו, ניהול וייזום, מסתתר סיפור הרבה פחות יפה. הסיפור של דוראד הוא אחד הסיפורים היותר שערורייתיים במשק החשמל, וגם הוא משקף את חוסר האונים של המדינה בטיפול שלה במשק החשמל. זה הסיפור: מדינת ישראל השתוקקה להכניס תחרות למשק החשמל. ממש השתוקקה, עד כדי כך שהיא עטפה בצמר גפן את כל ה"יזמים", יצרני החשמל הפרטיים, בהגנות שונות ומשונות המכונות "הגנות ינוקא". כלומר, בואו נגן על התינוקות חסרי הישע הללו מול המונופול הדורסני חברת החשמל. המקרה של דוראד הגיע לשיא האבסורד: המדינה, בעצמה, הייתה היזמית הראשית, באמצעות חברה ממשלתית שנקראת קצא"א (37.5%) והיא צירפה אליה שלושה "יזמים" - אדלקום (18.75%) של אורי אדלסבורג (תזכורת: המסוק שלו פלוס הפרארי שלו חנו השנה במיני שדה התעופה של שיבא שבנה מנכ"ל בית החולים פרופ' זאב רוטשטיין בניגוד לנהלים ובדמי "חניה" נמוכים יחסית למקובל בשוק); קבוצת דורי, היום של גזית גלוב (18.75% עם ההקמה, היום 11.25% לאחר שמכרה 7.5% לחברת אלומיי של שלמה נחמה); וחברת זורלו הטורקית (25%). ועוד אבסורד קטן: על פי דוח המבקר, המדינה למעשה נתנה לדוראד את הקרקע להקמת תחנת הכוח בחינם וללא מכרז (סמוך לאשקלון).

עם הסגירה הפיננסית של הפרויקט במהלך 2010 (היקפו של הפרויקט נאמד אז בכ-4.5 מיליארד שקל) משכו או קיבלו שני "היזמים", קבוצת דורי ואדלקום, 50 מיליון שקל (!) כל אחד כדמי ניהול וייזום. הלב מתפוצץ! על מה ולמה? התחנה עוד לא קמה, היא לא החזירה גרוש מההלוואות שלקחה, עוד לא הרוויחה פרוטה, עוד לא ייצרה חשמל והנה שני ה"יזמים", "יזמים" בחסות המדינה, מושכים או מקבלים למפרע, כל אחד, 50 מיליון שקל. לא מיליון או שניים, שלושה או ארבעה, 50! איפה הייתה המדינה, בעלת המניות הגדולה בעסק הזה, ולמה הבנקים המלווים שתקו? עכשיו אתם מבינים איך אנשים עושים כסף בקלי קלות?

8 לפחות, זה מספר הגופים הרגולטוריים שמטפלים בחברת החשמל: רשות החשמל, רשות ני"ע, רשות החברות הממשלתיות (השם החם כרגע מטעם הרשות: ועדת יוגב), רשות הגז, אגף התקציבים באוצר, הממונה על השכר באוצר, המשרד לאנרגיה, המשרד להגנת הסביבה ויסלחו לנו עוד שורה של רגולטורים מכובדים שלא הזכרנו את שמם מפאת הזיכרון החלש שלנו. אז ככה: כולם חדורי מוטיבציה לבצע "רפורמה", כך אנחנו מקווים, אבל בעיקר חדורי אגו ומוטיבציה לריב זה עם זה, להדליף זה על זה ולסתור זה את זה בדרך לאותה "רפורמה" מיוחלת. פלא שאין רפורמה? אלה בדיוק חוסר האונים וחוסר המשילות של ממשלת ישראל שדיברנו עליהם בסעיף הראשון.

14, זה מספר הדירקטורים שמאכלס כיום את דירקטוריון חברת החשמל, וכמובן יש עוד עשרות דירקטורים, חלקם "שמות", שעברו בדירקטוריון לאורך השנים. לאורך כל אותן שנים החברה הזאת התברכה בדוחות מבקר לא סימפטיים במיוחד ובשערוריות לא מעטות, מחריגות שכר ועד כל מיני עניינים "מוזרים" ברכש הציוד של החברה. מתבקש לשאול איפה היו כל "שומרי הסף" הללו שהביאו את החברה עד הלום ומדוע איש מהם לא דופק על השולחן לאור מצבה כיום? בואו נראה מי מאכלס, בין היתר, את הדירקטוריון הזה ואילו תפקידים הוא מילא ב-5 השנים האחרונות: יפה ויגודסקי, לשעבר מנכ"לית הטלוויזיה החינוכית, שלא ידוע על הבנה שלה במשק החשמל או על הבנה מיוחדת בפיננסים; עו"ד רחל דון-יחיא, בעלת משרד עורכי דין ומגשרת, שגם לגביה לא ידועה זיקה מיוחדת למשק האנרגיה או זיקה לתחום הפיננסי; פרופ' יהודה אדלר, פרופ' לקרדיולוגיה, מנהל בית החולים משגב לדך; גדעון פרנק, תואר שני במדעי הגרעין; ורד יצחקי, מנכ"לית פריקו מנג'מנט; ד"ר ורד ויוי זיו, ד"ר לכימיה; ורדה סאמט, שופטת בבית הדין האזורי לעבודה; ד"ר זיו רייך, ד"ר למינהל עסקים, דיקן בית הספר לביטוח במכללה האקדמית נתניה; ובראש - יפתח רון-טל, יו"ר הדירקטוריון, אלוף במילואים, שדי ברור איך הגיע לחברת החשמל. אז יש לנו רגולטורים מנותקים ומסוכסכים, דירקטוריון חסר אונים, ועד עובדים שדואג לעצמו, הנהלה שמנסה לכבות שריפות, לא ממש בהצלחה, והתוצאה היא.... סורו לסעיף הבא.

2. ממשלת ישראל היקרה, רגולטורים מכובדים, הנהלה ודירקטוריון חברת החשמל, ועד עובדים יקר, הגיע הזמן שתדעו: חברת החשמל פשטה את הרגל. כלומר, טכנית היא צפה מעל פני המים, אבל בפועל, היא בפשיטת רגל. מדובר בחברה שלא תהיה מסוגלת לעולם להחזיר את חובותיה.

קצת רקע: חברת החשמל היא כמובן מונופול בתחומה. היא מייצרת, מוליכה, מחלקת ומספקת את רוב צריכת החשמל במדינה. היא חברה בעלת תודעת שירות מאוד גבוהה, אחת החברות עם השירות הטוב ביותר בישראל, עם אמינות אספקה גבוהה ביותר אבל עם בעיות קשות אחרות: עודפי כוח אדם, הוצאות על רכש שעל פניו בחלקו נראה מיותר או יקר, וכמובן הבעיה הכי גדולה: חובות גדולים ויקרים שאוכלים מדי שנה את כל הרווח. מעל כל זה, יש לנו ממשלה, על הרגולטורים שלה, ש"מייבשת" את החברה, מחליטה על תעריפיה והכול בניסיון לחנך את ועד העובדים הסורר שלה (הוצאות השכר, שימו לב, מתקרבות לכ-20% בלבד מכלל ההוצאות של החברה, השאר זה בעיקר דלקים ותחנות כוח).

המונופול של חברת החשמל נמצא בשנים האחרונות תחת התקפה, די בצדק: ממשלת ישראל החליטה לעודד את התחרות במשק החשמל בתוך הגדלת כושר ייצור החשמל על ידי יצרני חשמל פרטיים וקבעה יעד של כ-20% מכושר הייצור בישראל עד 2020. תתפלאו, העניין הזה מתקדם לא רע: ב-2013 עמד כושר הייצור של יצרני החשמל הפרטיים על כ-7.5% מכלל כושר הייצור וצפוי להגיע במהלך 2014 לכ-17%. ב-2013 נכנסה לפעולה תחנת הכוח של או.פי.סי (החברה לישראל של עידן עופר), והשנה, כאמור החלה לפעול דוראד. כדי לדחוף את התחרות, העניקה המדינה ליצרני החשמל הפרטיים הגנות שונות: חברת החשמל חייבת לרכוש מהם חשמל לפי תעריפים ותקנות שנקבעים על ידי הרגולטור; לחבר אותם לרשת החלוקה וההולכה שלה; לספק להם שירותי תשתית כדי לספק חשמל בעצמם לצרכנים; לתת שירותי גיבוי לאספקת חשמל וגם אם יש איזשהו כוח עליון (מלחמה וטרור) שפוגע חלילה וחס במתקן הייצור של יצרני החשמל הפרטיים, חברת החשמל היא שתשלם את החוב (מקור המימון) על מתקן החשמל של היצרן הפרטי בתקופת האירוע. כלומר, יצרן חשמל פרטי נראה כמו הזדמנות לעשיית כסף קל, יופי של תשואות על ההון, אף שהיצרנים עצמם די מייללים (הדוחות של או.פי.סי ודוראד יד ברו בעד עצמם בשנים הבאות). השורה התחתונה: חמישית מכושר ייצור החשמל כבר אינו של המונופול ויש לזה השלכות ברורות על השורות העליונות והתחתונות בדוח רווח וההפסד של חברת החשמל, והכיוון הוא כמובן לרעה.

ועכשיו לפצצה הגדולה מכולן: ערימת החובות של חברת החשמל. חובות צריך לשרת, אבל אי אפשר לשרת אותם בשעה שהחברה מפסידה כל הזמן ועובדת, במקרה הטוב, רק בשביל הוצאות המימון שלה. בסך הכול (ראו טבלה) לחברה חובות של כ-66 מיליארד שקל לבעלי אג"ח ולתאגידים בנקאיים, ומתוכם כ-8 מיליארד שקל בערבות ממשלתית. בתוך שנה מיום פרסום מצבת החובות (סוף מארס השנה) החברה צריכה להחזיר כ-13 מיליארד שקל. איך בדיוק היא תעשה את זה? זו חברה שיש לה מדי שנה הוצאות מימון של כ-2-3 מיליארד שקל, שלא מצליחה להרוויח והאופק התחרותי שלה רק הולך ומחמיר. או.קיי, תמיד אפשר לגלגל חובות, ויש שמנסים לגלגל אותם לעד, או עד שמישהו ימחק אותם, אבל זה לא יעבוד כל כך במקרה של חברת החשמל, חברה ממשלתית - הן בגלל החוב העצום, הן בגלל ההשלכות שלו על הדירוג של ישראל במקרה של שמיטת חוב והן בגלל עלות הגלגול שעשויה להיות כבדה מנשוא.

אז מה הפתרון? יש שניים שאפשר ליישם אותם במקביל: האחד הוא שהממשלה תעלה את תעריפי החשמל כדי לגרום לחברה להרוויח (תתפלאו, תעריפי החשמל בישראל הם בין הנמוכים בהשוואה למדינות מערביות) והאחר הוא שהממשלה תכניס יד לכיס, כלומר תפנה כסף מתקציב המדינה כדי לשקם את המבנה המאזני של חברת החשמל ולהוריד ממנה קצת ממשקולת החובות. בשני המקרים, ה"רפורמה" המדוברת לא תעזור במאום (להיפך, בטווח הקצר היא רק תוסיף עלויות). כיוון שכולם מנומנמים ורבים זה עם זה, כולם גם צועדים בבטחה עם הראש לעבר הקיר. מתי ההתנגשות תגיע? אם המדינה תעלה את תעריפים, הציבור יזעק, "למה אנחנו צריכים לממן חברה מושחתת?"; אם המדינה תזרים כסף, הציבור יזעק שוב, "למה אנחנו צריכים לממן חברה מושחתת". הרעש הציבורי יוביל לדיונים פופוליסטיים בכנסת, לריבים נוספים ולדרישה לוועדת חקירה וכדומה. כנראה זו הסיבה שאנחנו מופצצים בידיעות סרק על עוד "פיצוץ" ברפורמה. זה סוג של כסת"ח: האוצר יאשים את הוועד, הוועד יאשים את האוצר, ובינתיים חברת החשמל תפשוט את הרגל.

eli@globes.co.il

עובד בנק כותב: "לא צריך להיות קרוב לקו העוני כדי לחוש מושגים כמו מעמדות, פערים וניצול"

הטור שפרסמנו בשבוע שעבר על שכר הבנקאים ("מנכ"לים, תחתכו") ופערי השכר בבנקים שנחשפו שוב השבוע בדוח בנק ישראל הובילו את אחד מעובדי הבנקים לשלוח לנו מכתב קצר. ראוי שמנהלי הבנקים יהרהרו בו (אף בנק עדיין לא הכריז שהוא מקבל את רף השכר החדש של האוצר), אבל ראוי שעוד גוף יהרהר בו נוגות: ועדי הבנקים וההסתדרות שעומדת מאחוריהם:

"אני עובד בנק יותר מ-10 שנים", כותב פלוני-אלמוני, שאנחנו כמובן שומרים על זהותו ותפקידו מכל משמר. "מנהל לקוחות, זו הגדרתי בבנק, ואני מכבד ומוקיר וגם אוהב את מקום עבודתי. אבל, וכאן מגיע האבל הגדול, הגיעו מים עד נפש. משכורתי, נטו (באמת, את מי מעניין הברוטו?), היא כ-7,500 שקל. נכון, יש תוספות נוחות כמו נסיעות, ספרות מקצועית והשתתפות בשכר הלימוד של הילדים, אבל כשאנחנו מביטים בתלוש אנחנו משתוממים. האם כך באמת מעריכים אותנו? האם המיליונים שזורמים אל כיסי המנהלים והבוסים הגדולים הם רק בזכותם? עיני אינה צרה בהם, אך מה איתנו? בכל שנה, בעת חלוקת הבונוס, לאחר שמתברר שאנחנו מקבלים טיפה משולי קצפת הרווחים, נאמר לנו: 'סליחה, האם עמדתם ביעדים שהצבנו לכם (חלקם יעדים חסרי היגיון ולא ריאליים)'. שיהיה ברור: כולנו באותה סירה. לא ייתכן ש'אנחנו' ועוד 'אנחנו' ועוד רבים וטובים שעובדים בסניפים אחרים לא עבדנו מספיק ורק בקצה הפירמידה עבדו היטב. בזכות מה נוצרו ונשמרים הפערים הללו? אתה השווית אתשכר מחלקת התה לשכר המנכ"ל, אבל לא צריך להשוות את שכר מחלקת התה, שכבודה במקומה מונח, לשכר הבכירים. קח אותנו, אנשי השטח, הנמלים הפועלות, שקורסות תחת הדרישות הרבות, שקצרה היריעה מלפרטן, ותשווה את שכרנו לזה של אלו היושבים במגדל השן ואנו מעניינים אותם כקליפת השום. בעצם, גם הקליפה לא מעניינת אותם... זה עצוב, אבל זה גם המצב בישראל 2014. לא צריך להיות קרוב אל קו העוני כדי להרגיש ולחוש מושגים כמו מעמדות, פערים, ניצול, פרולטוריון ועוד".

אז לידיעת הבכירים שם למעלה: ראו מה השכר המפוצץ שלכם עושה לאנשים שם למטה, אף שחלקו בסך הוצאות השכר של הבנק שולי. הוא גורם מרמור, הוא מעורר תסכול ותרעומת ובסופו של דבר הוא מייצר גם תיעוב.

ולידיעת הוועדים וההסתדרות: ראו מה קורה כששכבה ותיקה ודי גדולה בין עובדי הבנקים ממשיכים ליהנות מעליות שכר אוטומטיות ומבונוסים נדיבים בעוד שאר העובדים, הצעירים יחסית, צריכים לגרד שכר של 7,500 נטו מדי חודש, רחוק מאוד מהממוצעים שמתפרסמים בעיתונות. לא פלא שהנהלות הבנקים החליטו להתייעל באמצעות פיטורי עובדים בעלי שכר נמוך. איש לא דאג להם, לחלשים באמת, בטח שלא ההנהלה ובוודאי שלא הוועד.

איזון קצת יותר טוב נדרש לא רק בין המנהלים המנותקים לעובדיהם אלא גם בין עובדים מנותקים לחבריהם.