"לא ניתן לאף משגר טילים ארור להרוס לנו את החיים"

המוזיקה של ברי סחרוף בבריכת הסולטן הסתירה את צלילי האזעקות ביום שלישי בערב, כשהתחילה מתקפת הטילים, שהגיעה עד לתל-אביב, לירושלים ולחדרה. מפיקי המופע קיבלו החלטה קשה ועצרו את המופע באמצע. 6,000 הצופים התבקשו לעזוב את המקום בשקט ובאופן מסודר, ועשו זאת, ממושמעים ואחראים, בלי פניקה.

קצת מוקדם יותר באותו ערב, נפתחה בגלריה שלוש בתל-אביב תערוכת הבוגרים של המחלקה לאמנות ממכללת ספיר שבשדרות. "שתי סטודנטיות, אחת בהריון והאחרת עם תינוק, החנו את האוטו ובדיוק התחילה אזעקה", מספרת האמנית מיכל שמיר, העומדת בראש בית הספר לאמנות וחברה בספיר. "מסכנות, סוף סוף מגיעות מהדרום המוכה למרכז וגם כאן תופסת אותן אזעקה. אבל למרות המתיחות באו לפתיחה אנשים רבים מהצפוי וזכינו להרבה התעניינות".

- יש ביקוש ללימודי אמנות בספיר?

שמיר: "אנחנו אי של שפיות - יש לנו סטודנטים מכל מגזרי האוכלוסייה. דווקא במקומות קשים חייבים לעשות אמנות, לכן אנחנו שם". התערוכה בתל-אביב היא חלון הראווה של המחלקה גם לסטודנטים עתידיים. בעלת גלריה שלוש, נירה יצחקי, החליטה להאריך את התערוכה בשבוע נוסף, ושיח גלריה יתקיים בימים רביעי ושישי הבא (16.7 ו-18.7).

גם בתצוגת האופנה של שנקר, שנפתחה באזעקה, הייתה נוכחות הקהל מלאה.

אלא שבירושלים, נדחה למועד לא ידוע אירוע הפתיחה של עונת התרבות "נקודת מגע", שהיה מתוכנן להתרחש הערב (ה') במוזיאון ישראל. איתי מאוטנר, אוצר עונת התרבות של ירושלים: "היו ימים שהרגשתי טוב יותר. אני חושב שהמצב הרבה יותר מסובך מהעובדה שדוחים את ערב 'נקודת מגע'".

- איך אתה מיישב את הדואליות של יצירת תרבות בזירה שנראית לנו בימים כתיקונם כל-כך נורמלית, מעודכנת, רלבנטית ובינלאומית, ולפתע הכול מתהפך עם מעוף הטילים?

"חלק גדול מהעניין שלנו בעונת התרבות הוא בדיון הזה ברלבנטיות. אנחנו חושבים שאמנות חשובה יותר כשהיא עוסקת בחיים עצמם ולא בבחינת אסקפיזם וניסיון לדמות לעצמנו חיים שאינם אמיתיים", אומר מאוטנר.

"נהפוך הוא - אנחנו מנסים לספר את הסיפור המאוד מסובך של ירושלים דרך אמנות ותרבות ויצירה. לתאר בכלים יצירתיים את המציאות, רבת-פנים ורבדים קשים ויפים". אירוע הפתיחה של העונה אמנם נדחה למועד לא ידוע, אך מרבית אירועי עונת התרבות המתוכננים יוצגו כסדרם, ביניהם פסטיבל "בבית", המתקיים בזירות ביתיות ואלטרנטיביות.

"בשנה שעברה לקראת עונת התרבות כתבתי מכתב אהבה לעיר ומיד אחריו מכתב שנאה. השנה כתבתי שאני מודה לירושלים על כך שהיא לא מאפשרת לי לברוח. היא מאלצת אותנו להסתכל למציאות בעיניים ולהתמודד איתה. הייחוד של עונת התרבות בכך שאנחנו לא מייבאים מופעי תרבות יפים ומציגים כדי לעשות גוד טיים. בירושלים המציאות היא כל-כך חשופה וישירה 'אין יור פייס' ואנחנו פועלים מתוכה ומגיבים אליה. הכול גועש בבטן האדמה בירושלים כל הזמן, כך שגם ממה שקורה עכשיו אנחנו לא מופתעים".

- אתם חוקרים וחופרים בתוך הר הגעש בהכנה ליצירות?

"בדיוק. מי שחוקר את הר הגעש לא מופתע כשהוא מתפרץ. הוא נפעם ונבהל אולי, אבל לא מופתע".

"לרקוד זה ההיפך מקונפליקט"

"מה את עושה הערב? תבואי לראות את "החור", מציע הכוריאוגרף חתן פרס ישראל, אוהד נהרין, מנהלה האמנותי של להקת בת-שבע, את הפתרון הטוב ביותר שיש לו ל"מצב". הוא מעדיף לרקוד מאשר לדבר על השאלה איך מתפרקת לנו התפיסה שיש לנו כאן מעצמת תרבות, ברגע שהסכסוך מתלקח.

"קשה לי מאוד לדבר עלינו ועל מצב האמנות, לנוכח המצב של הפלסטינים - שלהם הרבה יותר קשה מאיתנו". נהרין מתפנה לשיחה קצרה בין חזרות, שאינן נפסקות בשל מצב החירום. גם הערב (חמישי) יתקיימו שתי הופעות של 'החור' ומופע של אנסמבל בת-שבע עם 'מקס' וכל לוח המופעים המתוכנן נמשך כסדרו.

- כשאתה נכנס לסטודיו אתה שוכח את מה שקורה בחוץ?

"לרקוד זה לא להתעלם ולא לשכוח. לרקוד זה ההיפך מקונפליקט. הלוואי שיותר אנשים בעולם היו רוקדים. לרקוד זה יחד. אנחנו יכולים להתאבל ולרקוד - ואגב יש מסורות שעושות את זה. אנחנו לא הנושא פה. מה שקורה כרגע לא מחבר אותי לצרות שלי ולמה שקורה עם הלהקה. יש אנשים שהם קורבנות אמיתיים, ועם זה יותר קשה לי".

- אתה מנהל להקה שיש בה קהילת רקדנים בינלאומית, שחיה כאן באשליה של נורמליות. אבל אנחנו לא כמו כל מקום אחר. לרקדנים הזרים בלהקה קשה כעת? הם רוצים הביתה?

"מאוד קשה להם ואנחנו מתמודדים עם זה. קשה להם עוד יותר, כי זה הבית שלהם. והם מאוימים מבית".

- להקת בת-שבע מזוהה כפסגת המחול הישראלי וכשגרירת תרבות של ישראל בעולם. הלהקה מתקבלת אחרת בחו"ל אחרי תקופת מלחמה כזו?

"אנחנו מתמודדים עם זה כל הזמן. במדינות רבות אנשים קוראים לישראל מדינת אפרטהייד. המצב מאוד עצוב, זו מערבולת תמידית של רגשות. מצד שני, יש את הצורך להתמודד ולעשות את מה שאנחנו עושים - אנחנו להקת מחול ולא גוף פוליטי. לי יש את הדעות הפוליטיות שלי, אני לא מייצג לא את בת-שבע כלהקה ולא אף אדם אחר. בעבודתי אני בא כיוצר וכאמן וחולק את האמנות שלי עם העולם".

אין ביטוח לאירועי תרבות

"אני חושב שמי שעוסק בתחום הזה בארץ הוא די מזוכיסט", אומר המפיק שוקי וייס, שמביא לכאן מופעים של כוכבי ענק מחו"ל. רק בחודש האחרון היו אלה הרולינג סטונס, הפיקסיז וסאונד גרדן. בימים אלה הוא טורח לקראת נחיתתו של ניל יאנג, והפקת הענק של סירק דה סוליי. נכון לעכשיו כל המופעים מתוכננים להתקיים כסדרם.

- איך עובדים במצב נפיץ כל-כך - רק לפני שבועיים רקדנו עם מיק ג'אגר, ועכשיו הכול התהפך.

"בפגישות במשך שנים עם קולגות בחו"ל אנחנו מגיעים בכל פעם מחדש למסקנה שאנחנו לא מתעסקים בדיוק באותו תחום. אצלנו המציאות כולה קיצונית. זה יכול להגיע לשאלה אם במקרה שיש שלושה הרוגים בערב אנחנו מקיימים את המופע ואם נהרגו חמישה לא מקיימים את המופע", הוא נותן דוגמה מהחיים.

"אנחנו הופכים ליותר משופשפים וקהי-רגש. אני לא אומר את זה בגאווה אלא בצער. הייתי רוצה שנהיה יותר מיינדד. וגם הממשלה צריכה לחשוב על המקום החשוב של תרבות ולתמוך. אנחנו רוצים לעודד, שיבואו יותר אמנים מחו"ל, ובמקום זה למעלה מ-40% מעלויות הכרטיסים עוברות למסים. גם חסרה לנו תמיכה בתרבות וגם מכבידים עלינו את היד במסים".

- ובמקרה שמופע מתבטל מסיבות ביטחוניות, יש לך הפסדי-עתק.

"מיליונים".

- אתה לא מקבל פיצוי כמו עסק שנפגע במלחמה, בתיירות או בחקלאות למשל?

"לצערי המדינה לא מספקת ביטוח במקרה של מלחמה או טרור וחברות זרות לא מבטחות את ישראל, כי אנחנו אזור סכנה. במלחמת לבנון השנייה המופע של דפש מוד בוטל ברגע האחרון, יומיים לפני המועד, כשכול הבמה והציוד כבר עמדו. שילמנו לכל הספקים, החזרנו כסף על 50 אלף כרטיסים ושילמנו הוצאות שנגרמו ללהקה". בכל מופע כזה המפיק משקיע סכום השווה להקמת מפעל לא קטן. במקרה של הרולינג סטונס זה מגיע לעשרות מיליוני שקלים.

"אני עוסק באמנות כבר 35 שנה. זה חיידק שבוער בנו ודווקא מפני שכל-כך קשה כאן - כשיוצאים דברים טובים ההנאה שלנו עוד יותר גדולה. אנחנו שוק קטן ולא נחשב מבחינה כמותית-כלכלית, אבל עם אינסוף גירויים. האמנים אוהבים לבוא לכאן. הקהל הישראלי נחשב בעולם לקהל מבין, חם ואנרגטי במפגש עם האמנים. מיק ג'אגר יצא ואמר שזה היה אחד המופעים הטובים במסע שלהם. כריס קורנל מסאונד גארדן ביקר פה כבר פעם שלישית בשלוש שנים - מיוזמתו הוא חוזר".

- ואחרי הסלמה כזו יהיה להם יותר קשה לבוא לכאן?

"האמנים לא ממש מתעסקים בפוליטיקה. לכן הם בחרו להיות אמנים, אגב. מי שכן עוקב אחרי המצב הם הסוכנים שלהם. ולמזלי עם אלה יש לי מערכת יחסים של עשרות שנים. הם יודעים שהתלקחות היום בעזה יכולה להיעלם מחר. אנחנו מנהלים היום דו-שיח על קיץ 2015 - כך שאין בעיה".

התיאטרון הוא מרחב מוגן

בתיאטרון הקאמרי בתל-אביב מאמינים שההצגה חייבת להימשך, אומר נועם סמל, המנכ"ל. "לא ביטלנו שום דבר, חוץ מהצגות בבאר שבע, בהוראת פיקוד העורף. אתמול באמצע 'עוץ לי גוץ לי' הייתה אזעקה והשחקן רמי ברוך הוריד בנועם 900 הורים וילדים למרחב המוגן". בין היתר היו בקהל 120 ילדים מיישובי הדרום, שהוזמנו לנוח קצת מהמתיחות ופגשו אותה מחדש בתל-אביב. גם בהצגות 'קזבלן' ו'אלקטרה' מתארחים מוזמנים מהדרום, ללא תשלום.

לעומתם, הצפונים קצת יותר לחוצים: "חברת ההייטק אינדיגו הזמינה 300 כרטיסים מתוך 400 מקומות באולם להצגה של הילל מיטלפונקט 'חברים של חברים'. הם שקלו לבטל אבל הצלחנו לשכנע אותם לקיים את האירוע. מי שיבחר לא לבוא יקבל כרטיסים למועד אחר", מבטיח סמל. "יש בקאמרי שלושה אולמות תת קרקעיים, מרחב מוגן באכסדרה ובחניון - יש מקום לכולם. איתי טיראן משחק את 'ריצ'ארד השלישי' באולם ממוגן".

- ואנשים באים?

"באים אבל פחות. אנחנו לא נגיד לאנשים מה לעשות ונכבד כל אדם בהחלטתו. אבל אני אעמוד בכניסה לקבל את הקהל וללחוץ את ידיהם של הבאים".

- יש נזק לתדמית הישראלית בזירה הבינלאומית?

סמל: "בהחלט. בנובמבר אנחנו מקיימים פסטיבל שייקספיר בינלאומי. בשעה האחרונה קיבלנו מייל מהתיאטרון הלאומי של בייג'ינג, שהשחקנים הראשיים יהיו עסוקים לצערם בהפקה אחרת. לא בגלל המצב חלילה".

תפקיד נוסף בעיתות חירום

במוזיאון ישראל בירושלים אנשים באים להירגע, אומר צח גרניט, סמנכ"ל הפיתוח וקשרי החוץ של המוזיאון.

גרניט: "אנחנו לוקחים על עצמנו תפקיד נוסף בעתות חירום. כמו מוזיאונים רבים הצענו כניסה חינם לתושבי עוטף עזה ואשקלון. אנשים מגיעים למוזיאון ומרגישים שיש להם פה מקום לשחרר את המתחים ולהמשיך".

יש במוזיאון מרחבים מוגנים ואולמות תת-קרקעיים רבים. אפילו מיצב ה'ביג במבו' שבו מטפסים בשבילים מתפתלים לגובה 16 מטרים על קני במבוק בגן הפסלים, מותאם להתראה של 90 שניות.

"לתרבות ולאמנות יש חשיבות עליונה בחוסן הנפשי של העם. זה לא סתם שאמנים מתגייסים ומתנדבים להופיע במקלטים - זה נותן לאנשים את הכוח ושומר על אופטימיות. עובדה שאנשים אכן מגיעים - זה אומר לנו שאנחנו יכולים להמשיך בשגרה".

- אתה לא חושב שבשגרה הזו יש אשליית נורמליות שמתנפצת בימים כאלה?

"בוודאי שכן, אבל למזלנו, רוב הזמן האשליה הזו נכונה. אנחנו לא נותנים לזה לדכא אותנו ולגזול את שמחת החיים שלנו. אנשים מכול העולם באים לכאן ויוצאים בתחושת 'וואו'. במידה מסוימת המצב הזה גורם לנו עוד יותר לסחוט את טיפות החיים וללכת לתיאטרון ולחגוג וליהנות וללכת למוזיאון ולמסעדות, ולא ניתן לאף משגר טילים ארור להרוס לנו את החיים".

שוקי וייס: "יצא לי לעבוד עם הגדולים מכולם גם מחו"ל וגם מהארץ, עם בת-שבע ואוהד נהרין ועם משינה - להקות שבמקום אחר היו מגיעות לאולימפוס - ואני חושב שהיצירה פה משובחת. אולי מפני שהיא נובעת מסוג של לחץ - לעשות למרות הכול.

"יש לנו את כל המרכיבים הקיימים ביצירת תרבות בכל העולם, כולל בעיות תקציבים, קשיי הפקה וכד' - אבל בכל העולם אני לא מכיר קבוצות שיוצרות בתנאים קשים כמו כאן. אנחנו מושפעים כל-כך מהמצב הכלכלי; ההקצאה הממשלתית לתרבות היא מהנמוכות בעולם ויחד עם זאת היצירה פר נפש היא מהגבוהות בעולם.

"זה מזכיר קצת את הסיפור על הרבי שהציע לבעלי הבית שיכניסו את העז הביתה ואחר-כך - כשיוציאו אותה ירווח להם. אצלנו יש כל-כך הרבה עיזים, שהיצירה פשוט פורצת החוצה".