עלס דוברונסקי הוא עורך דין מוכר, נשיא מפלגת "ישראל ביתנו" ואחד האנשים המקורבים ביותר ליו"ר המפלגה, שר החוץ אביגדור ליברמן. דוברונסקי עומד גם בראש ועדת הקבלה למועמדים לכנסת מטעם "ישראל ביתנו", ולקראת הבחירות האחרונות ריאיין, ביחד עם שאר חברי "הוועדה המסדרת", למעלה מ-100 מועמדים. במשך שנים שימש דוברונסקי כעורך דינו של איש העסקים דן גרטלר, וכיום הוא גם משמש כסגן הנשיא בחברת היהלומים של גרטלר, ד-ג'י-איי יהלומים.
ל"גלובס" נודע כי בשנים האחרונות, הרחק מעיניה של התקשורת ותחת צו איסור פרסום שהוסר לאחרונה, מנהל דוברונסקי בבית המשפט קרב על שמו הטוב ועל קניינו וכספו מול משפחה פלסטינית-צ'יליאנית, שהתגוררה בעבר בארץ, ושבסיועו של עורך דין ישראלי בשם אילן קלפיש, טוענת כי דוברונסקי גזל ממנה במירמה נכסי נדל"ן יקרי-ערך בתל-אביב-יפו, זאת לכאורה תוך זיוף מסמכים, מתן עדויות כוזבות, הגשת תצהירי זיהוי כוזבים ועוד.
הנכסים העומדים בסלע המחלוקת הם בניין דירות ברחוב בת עמי 3 ביפו (פינת רחוב תרצה 16); שני מגרשים ברחוב קדם פינת רחוב שפתי ישנים ביפו; ונכס מסחרי ברחוב אילת 48. דוברונסקי רכש את הנכסים בתחילת שנות ה-80 בכ-40 אלף דולר.
בהליך הוגשו חוות-דעת שמאיות, לפיהן הנכסים נרכשו במחיר שוק נמוך, כיוון שיפו בשנת 1983 הייתה אזור שבו מחירי הנדל"ן היו נמוכים מאוד, והנכסים שנרכשו היו מאוכלסים בדיירים מוגנים ולא הניבו לבעליהם כל הכנסה. כיום מוערכים הנכסים בשווי של עשרות מיליוני שקלים.
לפחות לפי שעה, ידו של דוברונסקי על העליונה. בינואר 2014 דחה בית המשפט המחוזי בתל-אביב את התביעה נגד דוברונסקי וקבע כי גרסת התובעים אינה נכונה.
השופט מאיר יפרח קבע כי דוברונסקי, המיוצג בידי עורכי הדין אביגדור (דורי) קלגסבלד וגליה כהן, רכש את הנכסים כדין תמורת כ-40 אלף דולר, וכי הוא זכאי להירשם כבעליהם.
התובעים, המיוצגים בידי עו"ד איתן ארז, לא השלימו עם פסיקת המחוזי ולאחרונה הגישו ערעור לבית המשפט העליון. ואולם, גם העליון כבר הביע את דעתו, בהחלטת ביניים, כי סיכויי הערעור אינם גבוהים.
העתירה נגד דוברונסקי הוגשה ב-2010 על-ידי 5 תושבי ואזרחי צ'ילה - סעדה גואנה מיטרי (שהלכה לעולמה בינתיים), ניצי ג'ורג'ט מיטרי, חוזה אלחנדו מיטרי, מיגל אלברטו גואנה ואלברט בשארה מירטי - וכן על-ידי חברת "לקפיש" הישראלית של עו"ד אילן לקפיש.
"דיווח על הלאמת נכסים"
סעדה מיטרי היא נוצרייה קתולית שנולדה ב-1921 והלכה לעולמה לפני כחודש. לפי העתירה, ב-1960 התחתנה סעדה עם עבדאללה מיטרי, פלסטיני שהיה בעל נכסים בישראל, ושניהם יחד באו לארץ לצורך טיפול בשחרור הנכסים מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים. ב-1962 מת עבדאללה, וסעדה המשיכה להתגורר לבדה ביפו עד ל-1967.
בעת שעזבה את ישראל בשנה זו, שבה התחוללה מלחמת ששת הימים, היו רשומים על שמה של מיטרי ובבעלותה הנכסים ביפו, והיא מינתה עורך דין ישראלי בשם סוכובולסקי להמשיך את הטיפול בהם, לרבות גביית דמי השכירות מהם, כאשר מעת לעת היא קיבלה ממנו סכומי כסף.
ב-1983 פגשה סעדה בצ'ילה את הדיפלומט הישראלי, ד"ר צבי לניר, ולדבריה היא סיפרה לו אז כי למשפחתה יש נכסים בישראל, וכי הם מעוניינים להעביר את ניהולם לידי עורך דין אחר. לפי העתירה, מיטרי שכרה את שירותיו של דוברונסקי, בהמלצתו של לניר.
בעתירתם למחוזי גוללו התובעים, בני משפחתה של מיטרי ויורשיה, סיפור סבוך, שבמסגרתו הם טענו כי לאחר ששכרו את שירותיו כמנהל הנכסים שבבעלותם ב-1983, דוברונסקי מעל באמונם וגזל מהם במירמה ובתחבולה את נכסי הנדל"ן ביפו ובתל-אביב.
לטענתם, גזילת הנכסים החלה ב-1989, אז לדבריהם גרם להם דוברונסקי להאמין כי מדינת ישראל הלאימה את הנכסים שלהם, ובמקביל הזהיר אותם מלהגיע לארץ באמתלות שונות.
"ב-1989 הודיע דוברונסקי לסעדה ולאמה המאמצת, כאילו נכסיהן הולאמו על-ידי מדינת ישראל, וכאילו הוצאו להן צווי מאסר בשל חובות כבדים שנצברו בגין הנכסים, ומוטב להן להימנע מביקור בישראל", נטען בתביעה.
לדברי התובעים, בשלהי 2008 ניסה דוברונסקי, תוך מירמה, להשלים את מזימתו והחל לנקוט בשורה של פעולות כדי להעביר את הנכסים על שמו. לפי הנטען, בין היתר השתמש דוברונסקי בייפויי-כוח בלתי חוזרים שנתנו לו התובעים לשם ניהול הנכסים, על מנת לנסות ולהעביר את הנכסים לבעלותו. "אגב כך מסר דוברונסקי ללשכת רישום מקרקעין הודעה כוזבת, כאילו סעדה נהרגה ברעידת אדמה בצ'ילה", נטען בתביעה.
התובעים מציינים כי "ייפויי-הכוח הבלתי חוזרים שבהם השתמש דוברונסקי לכאורה הם ככל הנראה מזויפים, ובכל מקרה נעדרי תוקף, מחמת שורה של פגמים שנפלו בהם ובאישורם כמסמכים החייבים אישור ואימות נוטוריוני-קונסולרי. בנוסף, טוענים התובעים, יפויי הכוח הם חסרי תוקף, כיוון שהם ניטלו מהם במירמה ובהטעיה.
לטענת התובעים, החוזה המקורי בין הצדדים עסק במינוי דוברונסקי למנהל נכסי המקרקעין של מיטרי. ואולם, לדבריהם, לאחר החתימה, החליף דוברונסקי חלק מעמודיו של החוזה בעמודים בעלי תוכן אחר ושונה לחלוטין מן המוסכם. "החוזה פשט תוכן של חוזה לניהול נכסי מקרקעין, ו'הולבש' בתוכן של חוזה מכר", נטען.
"רכישת זכויות"
בכתב הגנתו כפר דוברונסקי בטענות התובעים, כאשר לדבריו הנרטיב שהציגו בבית המשפט הוא שקרי. לטענתו, הוא מעולם לא ניהל עבור משפחת מיטרי את הנכסים ביפו, אלא רכש אותם מהם כדין ב-1983.
לפי דוברונסקי, בתחילת שנות ה-80 הוא שמע מידידו, ד"ר לניר, על רצונה של סעדה מיטרי למכור את הנכסים והחל להתעניין ברכישתם. לדבריו, הוא נסע לשם כך לצ'ילה מספר פעמים, וב-8 באוגוסט 1983 כרת חוזה מכר מקרקעין עם מיטרי ואמה (ווידאד), שבמסגרתו רכש את זכויותיהן בנכסים.
דוברונסקי הדגיש כי הקשר החוזי שבינו לבין מיטרי מעולם לא נסב על מינויו לשמש כנאמן או מנהל נכסי המקרקעין, אלא לצורך רכישתם.
לדברי דוברונסקי, מיטרי ואמה, חתמו לפני קונסול ישראל בסנטיאגו (צ'ילה), משה ליזמר, על מסמכים שונים, לרבות יפויי-כוח בלתי חוזרים לטובתו. לטענתו, הוא שילם להן 40 אלף דולר ואף קיבל מכתב המאשרר את מכירת הזכויות בקרקע.
לגרסתו, בהתאם לכך הוא רשם באוקטובר 1983 הערות אזהרה על הנכסים בלשכת רישום מקרקעין בתל-אביב.
חוזה ניהול או מכר?
בפסק דינו קיבל שופט המחוזי בתל-אביב, מאיר יפרח, את עמדתו של עו"ד דוברונסקי, ובהחלטה שמחזיקה 55 עמודים, קבע כי התובעים לא הוכיחו את טענותיהם.
בין היתר נקבע כי בניגוד לטענות בתובעים, מיטרי חתמה על כל אחד מעמודי החוזה וזיהתה את כל חתימותיה. "סעדה מיטרי העידה כי היא לא רצתה למכור את הנכסים, אך ככול הנראה נענתה לרצונם של בני משפחתה למכור", קבע המחוזי.
הנימוק המרכזי של השופט לדחיית התביעה היה שהטיעון המרכזי של התובעים, לפיו דוברונסקי החליף עת עמודי החוזה ושינה אותו מחוזה ניהול לחוזה מכר, אינו מתיישב עם שורה של ממצאים.
לדברי השופט, הטיעון אינו מתיישב עם כך שבא-כוח התובעים הודה באותנטיות חתימתה של מיטרי בראשי תיבות על העמוד החמישי ובתוכנו; ואינו מתיישב עם קביעת מומחית שהביאו התובעים כי החתימות על כל עמודי החוזה הן מקוריות ונעשו בעט כדורי ובדיו בצבע כחול.
עוד ציין השופט כי התנהגותה של מיטרי, שקיבלה כספים מדוברונסקי עד 1983 ולא פנתה אליו מאז כדי לברר מה עלה בגורל כספי השכירות - מעידה על כוונתה למכור את הנכסים.
"אות היא אפוא כי נכרת חוזה מכר. ראיות וטענות התובעים הוכיחו כי גרסתם אינה נכונה", פסק השופט יפרח. "דין התביעה להידחות. באוגוסט 1983 מכרו סעדה ווידאד את זכויותיהן בנכסים לדוברונסקי, הכול כאמור בחוזה המכר. משכך, דוברונסקי הוא בעל הזכות להירשם כבעל הזכויות בנכסים".
בערעור שהגישו התובעים לעליון נטען כי "פסק הדין של המחוזי ניתן תוך התעלמות מוחלטת מנטלי השכנוע והראיה, מהראיות שהובאו בפניו, ותוך קביעת ממצאים ועובדות העומדים בניגוד לחומר הראיות והעדויות שהובאו בפניו".
דוברונסקי: "התביעה נגדי כוזבת והוגשה בידיעה שהיא כוזבת"
לטענת עו"ד עלס דוברונסקי, התביעה שהגישו נגדו בני משפחתה של סעדה מיטרי ועו"ד אילן קלפיש הייתה תביעה כוזבת, שהוגשה מלכתחילה בידיעה שהיא כוזבת.
בנוסף, לדבריו, ההליך בין הצדדים הוארך שלא לצורך, באמצעות העלאת טענות-סרק והרחבות חזית פסולות מצד משפחת מיטרי.
כך, למשל, טען דוברונסקי כי בא-כוחם של התובעים, עו"ד איתן ארז, כפר לאורך כל הדרך באותנטיות של הסכם המכר, ורק בסיכומים הודה כי חלק מעמודי ההסכם נחתמו במקור על-ידי סעדה מיטרי.
כמו כן ציין דוברונסקי כי התובעים העלו טענות עובדתיות סותרות (לדוגמה: הטענה כי מיטרי לא חתמה על החוזה בפני הקונסול, והטענה כי הקונסול לא הסביר למיטרי על מה היא חתמה). "אילו התובעים היו נמנעים מכך, היו נחסכות שעות עבודה רבות", ציין.
עוד טען דוברונסקי כי הדרך בה התובעים ניהלו את ההליך מחייבת פסיקת הוצאות לדוגמה נגדם.
לדבריו, "התובעים ניסו - וממשיכים לנסות - להלך אימים על הנתבע - (כך, למשל, כתבו התובעים: "אנחנו מצפים שלאחר שהתביעה האזרחית הזאת תסתיים, ההליך האזרחי הזה יסתיים אנחנו נוכל לפתוח בהליך פלילי, ואנחנו נוכל להגיש תלונה לפני לשכת עורכי הדין, כדי שהאדון הזה יהיה במקום הראוי לו - שזה בית הסוהר"); על באי-כוחו; ועל בית המשפט (כך, למשל, כתבו התובעים: "אם יידום לעד כבודו, אז יש רשימה ארוכה של דברים מאוד מאוד גרועים שקורים כאן מבחינת המשפט")".
לטענת דוברונסקי, התובעים מנסים להמשיך ולהלך אימים על בית המשפט, במטרה להניא אותו מלפסוק נגדם את ההוצאות הריאליות שלו בהליך.
בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת דוברונסקי וחייב את התובעים לשלם לדוברונסקי את שכר-טרחת עורכי דינו בסך 437 אלף שקל והוצאות משפט בסך 85 אלף שקל.
בניין הדירות ביפו / צילום: תמר מצפי
כתבות
ני"ע
