אסור למחוק

בזמן שהתותחים רועמים בעזה, והאזעקות מייללות בכל רחבי הארץ, המוזות ברשתות החברתיות עושות הכול חוץ מלשתוק. בניגוד לקלישאה הגורסת שאיום ביטחוני, מבצע או מלחמה רחמנא ליצלן מאחדים את העם ומחזקים את תחושת ה"ביחד", המציאות בגרסת הרשתות החברתיות מתגלה במלוא כיעורה ומבהירה לנו עד כמה היום חמור ומסוכן הפילוג.

הודות לחופש הביטוי, מעזים רבים לצאת בהצהרות הקוראות להגבילו. דרישות לחרם משוגרות לחלל באופן חופשי, זאת לצד אמירות גזעניות וקריאות מפורשות לרצח, שכבר מזמן הפכו לעניין של מה בכך. קריקטורות, "ממים" ושלל יצירות אומללות של גרפיקאים לעת מצוא עולות לאוויר ומופצות בקצב מטורף. אז מה אם הן מזכירות תקופות חשוכות? לנו היהודים מותר, לא?

אני רגילה לחשוב שרבים מחברי חושבים פחות או יותר כמוני, מחזיקים בדעות שהן פחות או יותר כמו שלי, וגם אם הן שונות, אף אחד מהם לא יאבד את הצפון וישחרר את הרסן להשתלחות הפושעת הזו.

פייר? הופתעתי. חלק מהאנשים שאני מכירה ומתחזקת כחבריי בפייסבוק נסחפו בגלי השטנה והפיצו הלאה את הארס. במודע, או שלא במודע, חלקם גם איים על חיי שלי, ולו רק בגלל שדעותיי לכאורה שונות (היו שהקלו בעונש והסתפקו בלאחל לחברי "רק" שלילת אזרחות).

במרבית המקרים הבלגתי, בחלקם העזתי להגניב תגובה. לפעמים נוצר דיון כמעט אינטליגנטי, לפרקים נמלטתי מזועזעת ונטשתי את השיחה.

יותר מהכול הרגיזה אותי החשיבה הדואלית - המחשבה שאם אני מסרבת להיסחף בגלי השנאה, אני בהכרח לא אוהבת את המקום שאני חיה בו. בהכרח פטריוטיות פשוטה כרוכה בשנאה?

"עזבי, הם קיצוניים", אמר לי חבר. אבל כאן בדיוק הטעות. כמובן שפייסבוק היא לא החיים האמיתיים, ואנו רואים רק את המתלהמים, אבל הודות לה נדלקו הרבה יותר נורות אזהרה.

"תמחקי אותם. אני כבר מחקתי עשרה ועשיתי 'הייד' לשלושה", ייעצה חברה, וכמוה אחרים העלו פוסטים ציניים על כך שהודות למלחמה הם צמצמו את מאגר החברים ברשת. אבל כאן בדיוק נעוצה הסכנה.

אני עדיין מקווה שמדובר במיעוט, אבל עצימת עיניים לסכנה תעשה הכול חוץ מלהציל אותנו מפניה. אנא - אל תמחקו "חברים" גזעניים, אל תתבצרו בעולם שגוי המורכב רק ממי שחושב כמוכם.

בימים עגומים אלה הפיד בפייסבוק ממילא רחוק מלהיות נעים ומשעשע. אתם יכולים להתלונן כשהגבול נחצה (זה קורה כל פעם מחדש) ויכולים פה ושם להביע דעה. אתם לא חייבים לנהל ויכוחים, לא חייבים להגיב. אבל אתם חייבים לפקוח עיניים, להיות מודעים לסכנה - ובשום פנים ואופן לא לחיות בהכחשה. הכתובת על הפיד.