מדינת הטוקבקים

"כלבה בוגדנית. סעי לעזה עם כל החברים הסמולנים שלך. לכי בכלל עלאק אמנית פחחח מי צריך אותך פה. גם כן פרשן הדרעקר הזה הוא מוסר מידע לערבים דינו מוות! ערוץ 2 יותר סמולני מהחמאס!!! לגרש את כל המחבלים הערבים מהארץ שלנו! ואת אורלי ויינרמן ה** ******!".

כך נראית משמרת של עורך חדשות באתר אינטרנט בימים אלה. אינספור טוקבקים גזעניים, מסיתים ומבחילים באופן כללי. אני לא בטוח שאנשים מבינים את כמויות הרפש; במצטבר זה ארוך יותר מהתנ"ך והקוראן גם יחד.

אבל ניחא, אנחנו אומרים. זה רק האינטרנט. ואז אני יוצא מהעבודה, והולך להפגין. כן, נגד המלחמה. ואת מי אני פוגש שם? את אותם טוקבקיסטים. "כלבים בוגדניים לכו לעזה תמותו אמן!", ואני חושב, טוקבקיסט מספר 153? זה אתה?

ואחרי ההפגנה, בדרך הביתה, עובר לידי קטנוע עם דגל ישראל ענקי שמסתיר לו את כל שדה הראייה (באמת דבר מסוכן דגלים גדולים מדי), צועק לי: "יא סמולןןןןן" ויורק לעברי. יום אחר כך, מספר 153 הזה, או אולי 187, מגיע לעמדת שידור של כתב BBC בערבית, תוקף אותו וצועק לעברו "יא בן שרמוטה".

ובכן טוקבקיסטים יקרים, אני רוצה לצייר בפניכם את המדינה שבה הייתם רוצים לחיות, על-פי ניסיוני הרב איתכם:

במדינה הזו לא יהיו ערבים. החומוס היחיד שתאכלו יהיה של יהודים, וזה, איך לומר, לא משהו. ענף הבנייה ייכנס למשבר. הצפון יהיה פתאום נורא ריק. ויפו, מה יהיה על יפו. מילא לי יש חברים שם, אני סמולני (עוד נגיע אליי), אבל תחשבו על זה רגע: יפו נקייה מערבים. עושה לי קצת בחילה.

בנוסף, גם מצביעי שמאל לא יהיו כאן. אחחח, איזה חלום, חושב לעצמו הטוקבקיסט. אבל זו תהיה מדינה שבה המפעל התרבותי היחיד כמעט יהיה בית"ר ירושלים. אופס, הלכה תעשיית הקולנוע. וגם כמעט כל הציירים, הפסלים, המוזיקאים (אולי תוכלו עוד לתפוס הופעה של אריאל זילבר), המשוררים והסופרים. ומי ילמד באוניברסיטאות? בבת-אחת הלך מעל לחצי מסגל ההוראה.

ואז, גולת הכותרת: העיתונאים. כאן הטוקבקיסט כבר לא יכול לשלוט בעצמו מרוב עונג. הלאה הפרשנים, סורו מפנינו כותבי הטורים והתחקירים, השאירו לנו את "ישראל היום" ו"מעריב" (בניכוי חצי מהגרפיקאים והעורכות).

עכשיו אפשר לשבת בשקט בבית, להיכנס לאינטרנט ולכתוב טוקבק. אבל אבוי, על מה נכתוב? על האייטם שמשבח את תפקודו של דני דנון? על הכתבה שמחמיאה לשרה? על התחקיר שמראה כמה אנחנו מוסריים יותר מכל עמי העולם? על עוד מאה עורלות פלישתים?

ובכן טוקבקיסטים יקרים, במרחב הסייבר ומחוצה לו, זכרו - המלחמה הזו תיגמר, אבל אנחנו נצטרך לחיות יחד עוד הרבה זמן. תשתדלו לא לממש את הכרזותיכם. כי הפטריוטיות היא דבר בריא, אבל לאומנות היא בעיה.

המדינה הלאומנית והנקייה מניגודים שבה אתם רוצים לחיות לא רק שתהיה משעממת, היא תפעל בסופו של דבר לרעתכם. כי המתח בין בני אדם נשמר תמיד, ואם לא יהיו צדדים שונים שינסו להביא את המתח הזה להרמוניה, החברה תתקוף את עצמה ופשוט תקרוס לתוך עצמה, אם המשטר לא יעשה זאת קודם.

ג'ורג' אורוול אמר יפה: "אין לבלבל בין לאומנות לפטריוטיות. בפטריוטיות הכוונה למקום מסוים או דרך חיים מסוימת שאדם מאמין שהם הכי טובים בעולם, אבל לא מעוניין לכפות אותם על אנשים אחרים. פטריוטיות היא הגנתית מטבעה, גם צבאית וגם תרבותית. לאומנות, מנגד, היא בלתי נפרדת מהרצון לכוח. המטרה של כל לאומן היא להבטיח עוד כוח ועוד יוקרה - לא לעצמו, כי אם לאומה שבה הוא בחר להטביע את האינדיבידואליות שלו".

בואו לא נטבע ולא נטביע, בבקשה.