להציל את המולדת מקריסה כלכלית

נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי הוא פטריוט ומהמר בסיכון גבוה. אין ביטוי קולע יותר כדי לתאר את מסע הכיבושים שלו לצמרת. הקצין הצעיר סימן זה מכבר את ארמון אל-איתיאחדייה בקהיר, משכן הנשיאות, כיעד וכמטרה לכיבוש. המסלול שהתווה לעצמו מסוכן, אבל כולו שליחות. אם ייכשל, ישלם בקריירה שלו, אולי בחייו. אם יצליח, יציל עשרות מיליוני מצרים.

א-סיסי הופיע בדיוק ברגע שבו המדינה הערבית הגדולה ביותר נזקקה למנהיג בעל שיעור קומה. על תכונתו זו תעיד סדרת המהלכים, שאותה ביצע בדרך לצמרת. הצלחתו עד כה והתמיכה הציבורית הרחבה שלה זכה מעידה על נחישות, עורמה, אבל גם על חולשה כללית במערכת השלטון. היא אף חושפת, עד כמה צמא הציבור המצרי ליציבות.

א-סיסי היה בן 58, הצעיר בחברי המועצה הצבאית העליונה כאשר ביצע את המהלך הדרמטי הראשון. ביחד עם כמה חברים בני דורו, הסיט הקצין האלמוני מהדרך את שר ההגנה וראש המועצה הצבאית, פילדמרשל חוסיין טנטאווי. טנטאווי, אז שליטה בפועל של מצרים, היה תשוש וחבול משנתיים סוערות בצמרת, מאז הודח הנשיא מובארק ונשלח לתקופת מרורים. בלבו ייחל טנטאווי לצאת לגמלאות, אבל לבסוף היו אלה הקצינים הצעירים שהורו לו את הדרך לשם.

ההפיכה השקטה, שאירעה באוגוסט 2012, בוצעה בצילו של נשיא חדש בארמון אל-איתיחאדייה. לנשיא מוחמד מורסי, איש האחים המוסלמים, לא הייתה דריסת-רגל במהלך, על אף שהקצינים דרשו ממנו לקחת עליו בעלות. איש לא ידע שבעצם מדובר בסבב מינויים חדש שנולד מתוך האליטה הצבאית. פחות משנה אחר-כך, בעודו שר ההגנה, ביצע א-סיסי את ההדחה השנייה שלו, ושלח את מורסי עצמו הביתה. מלחמת עולם נפתחה בין מה שמייצגים שני אלה: הממסד הביטחוני מחד, והדתי מאידך.

לייצב את הממלכה

הדחתו של מורסי סימלה בנוסף להרחקתו של נשיא נוסף מהארמון, את סילוקם של "האחים" מעמדת השלטון שעליה חלמו מיום הקמתם ב-1928. זו הייתה הכרזת מלחמה של המנהיג הצעיר על ממסד שלם, שמיד נגררו אליה גם הפלגים הקיצוניים בסיני, תנועת חמאס ונסיכות קטאר שתומכת בהם.

סיסי ידע שהוא הולך לעימות עקוב מדם, אבל הבין שהאופציה השנייה - הותרת השלטון בידי מי שלא הוכשרו לכך - עלולה למוטט את המולדת. הוא לא נרתע להורות לצבאו לנהוג ביד קשה. כאשר נשיא ארה"ב ברק אובמה איים עליו בהקפאת הסיוע הצבאי, ואף מימש את איומו - קרץ א-סיסי למוסקבה, ובמקביל הסתייע בידידיו בתל-אביב כדי להסביר לבית הלבן, כי אין דרך אחרת להשיג יציבות בקהיר. המאמץ עבד, ובתוך כמה חודשים הבינה אמריקה שאין ברירה אחרת, אלא לתמוך במחנה אחד על פני יריבו.

מצרים שילמה מחיר כבד על הניסוי שביצעה בינואר 2011, כאשר האליטה השלטונית, האופוזיציה והציבור יצאו יחד למסע לסילוקו של מנהיגם המסואב. אלפים שילמו בחיים, הכלכלה טולטלה, הביטחון האישי התערער. התיירים ברחו, המשקיעים מחוץ ומבית בלמו את מהלכיהם, וההון הציבורי התבזבז על הדברת הפגנות ואבטחה של מוסדות ממלכתיים. ברגעים ההם גילתה מצרים את ידידת האמת סעודיה, עם פנקס צ'קים פתוח וחיבוק הצלה. לסעודיה תפקיד מרכזי בהצלחתו עד כה של הקצין המוכשר מקהיר.

מצרים של עבד אל-פתאח א-סיסי ממשיכה במידה רבה, לפחות עד שתתייצב, לאמץ ערכים ותפיסות שהוריש לה מובארק. משטר חד-מפלגתי, עם מערכת משפט נאמנה ומנגנוני ביטחון חזקים ורבי-עוצמה. הנשיא הטרי הסביר זאת במילים פשוטות, ואמר כי אין מקום בשלב הזה לפלורליזם או לריבוי מפלגות, אף שגם השלב הזה יבוא. או במילים שלו - "עלינו להיזהר, שמא בדרך לדמוקרטיה, ניאבד את האומה".

תהיה זו טעות לשפוט היום את א-סיסי על-פי שנתו הראשונה בלבד. בשנה הזו פעל מנהיגה החדש של מצרים כדי לייצב את הממלכה, ורשם הצלחה יחסית. הטרור על יעדים ממשלתיים בסיני נרגע משמעותית, והפיגועים הקשים בערים הגדולות פחתו. אבל כל אלה היו האמצעי. המטרה, להציל את המולדת מקריסה כלכלית, עוד לפניו.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל