הזדמנות בעזה

אין לטעות בגילויי השמחה של הרחוב העזתי. למרות טענות חמאס, תושבי הרצועה אינם חוגגים ניצחון. השמחה היא ביטוי מצידם להקלה על הסיוט שנגמר. אבל תחושת הרווחה תתפוגג בקרוב, אם שני הצדדים לא ישכילו לנצל את ההזדמנות שנפתחה בפניהם.

בישראל מלקקים את הפצעים, וכבר ננעצות הסיכות בבשרם של האחראים, אבל במקום שנתבע את ראשו של מישהו, מוטב בעת הזו לחפש את המנוף: אותה נוסחה נסתרת, שעשויה לחלץ את שני הצדדים מסבך הפיתרונות המדממים, לסטטוס-קוו של נורמטיביות. צרתה של ישראל ברצועה היא גם הנכס שלה: חמאס היא עדיין תנועה חזקה, השולטת על רצועת עזה וזקוקה ליציבות ושקט. אם תיחלש, ואם המצב ההומניטארי שם יחריף, תמצא ישראל את עצמה מתמודדת עם שלל מוקדי כוח, בחלקם קיצוניים יותר. בניגוד לטענת ראש הממשלה נתניהו, חמאס איננה דאעש, אבל התנהלות שגויה עלולה להביאה לשם.

החתירה לפיתרון קבע בעזה דורשת מישראל לחשוב בגדול. לנסח לעצמה חזון עתידי מפורט ומקיף, שיכלול מחשבה רחבה ויצירתית גם בהיבטים אזרחיים. עד היום, נתפסה עזה בישראל בעיקר כאיום ביטחוני, ומכך נגזרה גם ההתנהלות המדינית והצבאית מולה. צרכי האוכלוסייה ברצועה, השפעתה על ההנהגה, והפוטנציאל שהיא מגלמת כלפי ישראל, הופקדו בידי יחידה צבאית (מתאם פעולות הממשלה בשטחים). יחידה זו פעלה באמצעות הכלים הדלים שברשותה, שלרוב היו טקטיים.

מעולם לא ניסחה מדינת ישראל תפיסה מקיפה, ארוכת טווח ומעשית, בנוגע לפיתרון אמיתי ברצועה. כל בעיה שהתעוררה משם - נמצא לה המענה הצבאי. גם סוגיות אזרחיות הופקדו בידי צה"ל, ולרוב טופלו כהפרעה. ישראל לא ראתה עצמה נושאת באחריות כלשהי למתרחש ברצועה, למרות שחמאס הוקמה תחת שלטונה. היא לא ראתה את הרווח שבקירוב האוכלוסייה ברצועה אל חיקה, ובתקיעת טריז בינה לבין חמאס, אלא תפסה את התושבים כמטרד במאמץ להתיש את אויבתה.

האזרחים בעזה, בחאן יונס, ברפיח ובערים אחרות ברצועה נתפסו כאמצעי לחץ על הנהגת חמאס, אבל לא כשחקנים מרכזיים בעימות. זו היתה הטעות הקדמונית שהולידה את קונספציית הסגר. בעשור של מגבלות קשות על אותה אוכלוסייה, השקיעה ישראל עשרות מיליארדי שקלים באכיפת הסגר והפעילה כוח צבאי רב. ככל שהצעדים החריפו, שילמה ישראל מחיר כבד יותר. את המערכה האחרונה היא סיימה עם שבעים הרוגים, וכאשר איום הרקטות מתרחב הרבה מעבר לשדרות ויישובי עוטף עזה.

עד כה השתמשה ישראל מול חמאס רק במקלות. השימוש בעוצמה צבאית מפתה מאוד, כי מיטב הטכנולוגיה והכוח מצויים בידי צה"ל וזמינים להפעלה. אבל הוא מטעה. שימוש בכוח מעניק תחושה של הישג בטווח הקצר, אך הוא משפיל את חמאס, הודף אותה לפינה ודוחק בה לנקום. עבור חמאס, כמו בישראל, האלימות איננה מטרה. היא רק האמצעי - להשגת שקט ולביסוס יציבות.

קץ המערכה מותיר בידי ירושלים קלפים חדשים. אם תדע לשחק בהם, היא עשויה להביא רווחה לאזרחיה. אם לא, תדון אותם ואת תושבי הרצועה לשרשרת של טראומות גם בעתיד. תנועת חמאס מוכה צבאית ומוראלית. רצועת עזה על סף אסון הומניטרי ומשוועת למושיע. המדינות הערביות החשובות באזור, בראשן מצרים וסעודיה, תומכות בישראל ומוכנות להירתם לפיתרון קבע. גם הקטארים, אם ישולבו בחכמה בפרויקט השיקום, עשויים לשחק תפקיד חיובי.

תנאי היסוד האלה חוללו שינויי תפיסה בצמרת חמאס. לאט ובהדרגה הגיעו קברניטיה להבנה, שאין עתיד לעזה אלא בפיתרון ארוך טווח, והם מבטאים זאת בפומבי. מי שסייע להם להבין זאת היה אבו מאזן. בדרכי שלום, הוא הצליח לרשום בגדה הישגים שכמותם לא זכתה התנועה הלאומית הפלסטינית מעודה: יציבות, הכרה בינלאומית ושיתוף פעולה עם ישראל. "באלימות", הוא אמר, "אנחנו מפסידים להם. בדיפלומטיה ננצח".

בלעדי אבו מאזן, תכנית השיקום המסובכת לה זקוקה עזה תתקשה לצאת לפועל. חמאס הוכרזה במערב כיישות טרוריסטית, ומעמד זה מגביל את הבית הלבן ואת מדינות האיחוד האירופי לקיים במגעיהם עמה. הרשות הפלסטינית, בהיותה הממונה העליונה על הרצועה במסגרת הפיוס, תהיה כתובת למגעים ולסיוע העתידי, ותאפשר למדינות אלה לעקוף את המשוכה המשפטית.

מסיבה זו ואחרות, אבו מאזן, שעליו נאמר בירושלים כי איננו פרטנר, יהיה שחקן מרכזי בשיחות להסדרת הסטטוס-קוו ברצועה. הוא היחידי מבין הגורמים בזירה, שדלתות כולם פתוחות בפניו ושביכולתו לתפור את הקצוות, כפי שהוכח בהסכם הפסקת האש. אפילו המצרים אינם נהנים מיתרון כזה, בשל יחסיהם הצוננים עם חמאס ועם קטאר. ישראל, שעד לפני חודשיים בלבד תבעה ממנו להתפרק מחמאס - נהנתה משירותי התיווך שלו בזמן המערכה, והיא תמשיך להזדקק להם. גם לו רצה, אבו מאזן אינו רשאי להינתק מחמאס בימים אלה. מוטל עליו עול מוסרי לסייע לבני עמו ברצועה.