במחצית הראשונה של 2014 רושמות שתי רשתות הענק הוותיקות והדומיננטיות, שופרסל ומגה, תוצאות שפל. שתיהן מציגות הפסדים כבדים הנובעים מתוכניות של התייעלות ורה-ארגון. במקביל, רשתות הדיסקאונט בראשות רמי לוי הולכות ומתחזקות על חשבונן.
מה קרה כאן בעצם? אפשר להעריך שהרווחים הגבוהים, בהיקף שנתי של מאות מיליוני שקלים, הכניסו את שתי רשתות השיווק המסורתיות ואת מנהליהן לסוג של תרדמת.
בעבר היו שופרסל ומגה כוח שאף אחד בשוק הקמעונאי לא היה יכול לו, ושתיהן נרדמו בשמירה. במקום לעסוק במיצוב העסק והתפתחותו, שתי הרשתות עסקו בעיקר בחסימת המתחרים.
האסטרטגיה הזאת של פתיחת סניפים ללא צידוק כלכלי, כמעט בכל מחיר, הפכה לאבן-הנגף של השתיים בשנים האחרונות. ההשפעה של מדיניות זו ניכרת עד היום, כשגם שופרסל וגם מגה מנסות להיפטר מסניפים מפסידים.
באותו הזמן עסקו רמי לוי ויתר רשתות הדיסקאונט במיצובן כמותג זול. בזמן שהאמון שנתנו הצרכנים ברמי לוי ובדומותיו הלך וגדל - האמון בשופרסל ובמגה הלך וירד. וכשמדובר בריטייל, מערכת האמון עם הצרכן היא הדבר החשוב ביותר.
שופרסל ומגה מתמודדות היום עם טעויות העבר וגם עם מערכת היחסים שהתקלקלה עם הצרכן. מערכת היחסים הזו תמשיך להשפיע על גורלן של שתי הרשתות, כי הרי לא משנה כמה הן תתייעלנה, אם הצרכן לא יפתח את הארנק אצלן ויבחר לקנות אצל המתחרים - שום דבר כבר לא יועיל.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.