חבלי קליטה ומיון

לפני עשרים שנים ציקי וציפי, חברינו הקרובים, הודיעו לנו על כוונתם לנסוע לארצות הברית, ללמוד מינהל עסקים ולחזור בתוך שנתיים, בשוך הלימודים. בכל שנה נפגשנו, והם הבטיחו שהם עוד ישובו, אז המשכנו את הקשר.

והנה, לא חלפו עשרים שנים ושבעה ילדים (לנו ארבעה ולהם שלושה), והחודש הם נחתו בישראל, בדיוק כפי שהבטיחו, והתקבלו אחר כבוד במטח טילים מאת חמאס ובמארש אזעקות, שתל אביב לא ידעה מאז עזיבתם.

כשהתקשרתי לראות איך הם התאקלמו בדירתם החדשה בארץ הישנה ואם כבר אפשר לקפוץ לקפה, למדתי, לצערי, מקולה של ציפי, שהתקשרתי מוקדם מדי. הם בדיוק עסקו בפריקת הציוד ובהתפרקות טוטלית. בלית ברירה, לקחתי יום חופש מהעבודה והגעתי להעריך את ממדי המצוקה.

כשהגעתי אליהם, פגשתי זוג נרגש מאוד מקבלת הפנים הישראלית שזכו לה בשבוע הראשון לשובם ארצה. ציפי סיפרה שהסבלים שהיו אמורים להעלות את המטען לדירה גילו שבין הפריטים להעלאה יש פסנתר, והודיעו להם במפגיע כי הם חייבים בתוספת תשלום על הזמנת מנוף להעלאתו. השניים הזמינו מנוף, כל המטען הועמס על המנוף, לרווחת הסבלים, ורק אז הם הבחינו שאת הפסנתר העלו הסבלים לדירה חיש קל דרך חדר המדרגות. ניסיתי להסביר להם שהפסנתר רק לימד את הסבלים שמדובר במשפחה טובה, שתיטיב לשלם, ושלא ייקחו את זה אישית.

ציפי אמרה שהיא אכן שכחה מהעניין כבר למחרת, כשהגיע השולחן למרפסת שקנתה בארץ. המרכיב צלצל באינטרקום, להגיד שהוא הביא אותו והוא משאיר אותו למטה, שירדו לקחת. כשהם הסבירו לו שהם התכוונו להשתמש בו דווקא בדירתם ובמצב מורכב, ומשום כך אפילו שילמו על הובלה ועל הרכבה, הודיע להם המרכיב שהשולחן כבד וכפשרה הוא ירכיב אותו בחניית הבניין.

בהמשך התברר שכמעט כל סכסוך ניתן לפתרון ידידותי על דרך הזמנת מנוף על חשבונם, ובתוך מספר שעות השולחן עמד אחר כבוד בדירתם, והמנופאי נתן להם הצעת מחיר על שימוש במנוף על בסיס שבועי.

המתקין של מכונות הכביסה והייבוש, לעומתו, עשה מלאכתו נאמנה, אבל כשהתברר לו שאת המייבש הם תכננו להניח דווקא מעל מכונת הכביסה, הוא הסביר שהוא מפעיל מכונות, אבל לא מרים אותן, ונתן להם טלפון של מרים. אך ראה זה פלא: לאחר תוספת תשלום, הוא רכש מיומנות נוספת של הרמה, והמייבש נח על משכבו בשלום.

לשמחתם, המתקין של מכל המים לא דרש שום תוספת הרמה, חיבר את המים לחור הנכון והלך ללא פגע. אבל אחריו הגיע המתקין של מדיח הכלים, הוציא את חיבור מי השתייה שחיבר קודמו, וחיבר במקומו את המדיח.

אחר כך בא האינסטלטור, וניסה לפתור את בעיית ההצפה שנגרמה בדירה עקב ניתוק החיבור של מכל המים. בשעות אלה הם ממתינים למתקין של מכל השתייה, שהבטיח להגיע יום קודם בין שמונה בבוקר לתשע בערב כדי לחבר שוב את מכל המים לחור החדש. ציפי הסבירה לי שכל המתקינים שהזמינה היו מבולבלים ושכחו את פנקס הקבלות ברכב למטה, והם גובים עמלה אחידה רק של עוד 18% מע"מ.

ניסיתי להסביר לחבריי היקרים, שאדם בוגר צריך לדעת לשלם על החלטותיו, אבל ראיתי שאין עם מי לדבר, ושאני עומד להיפרד מהם לעשרים שנים נוספות אם לא אקח את העניינים לידיים. שאלתי איפה כדאי להתחיל בפריקת הארגזים. ציקי כיוון אותי לחדר השינה, שהיה חסום בעשרות ארגזים, עליהם נכתב בטוש שחור "MASTER BEDROOM" כדי שהסבלים בישראל לא התבלבלו בחדרים.

פרקתי בזה אחר זה עשרה ארגזי ענק, ובתוך כל אחד מהם מצאתי מצבור של קופסאות נעליים וקופסאות מגפיים של ציפי. כשציפי ראתה לתדהמתה את תדהמתי מהכמות היא הרגיעה אותי, ואמרה שאת מרבית הנעליים לא מצאה טעם להביא ארצה והשאירה בלב כבד מאחור.

סיפרתי לה על מבחן האושר היחסי: לאדם יחף, אושר הוא זוג נעליים. לאדם עם נעליים ישנות, האושר הוא זוג נעליים חדשות. לאדם עם נעליים חדשות, האושר הוא נעליים אופנתיות ואילו אדם בלי רגליים היה מאושר להיות יחף. הבטתי בציפי לראות כמה היא מאושרת עם כל-כך הרבה נעליים. ציפי משכה בכתפיה, כמו אומרת, נראה אותך חי בלב מנהטן כל-כך הרבה זמן בלי לעדכן את הקריטריונים לבחינת הקשר בין אושר, אישה ונעליים.

אחרי שמצאתי גם ארגז ובו זוג נעלי בית צמריות בריבועי שחור לבן עם ריצ'רץ' מקולקל ששייך לציקי, חיבקתי אותו בחום והסברתי לו שלשמחתי אין לי בעיות כאלה, שכן יעלי מקפידה לא לבזבז את כספנו על נעליים. היא מרכזת מאמץ בבניית בית חלומותינו האחרון, זו הפעם השלישית.

ציקי ניסה להגיד משהו, אבל סימנתי לו שיהיה בשקט, שכן יעלי, שהוזעקה על-ידי, בדיוק סייעה בפריקת ארגזי סבונים באמבטיה הסמוכה ולא מצאתי שום סיבה לעורר מריבה. ציקי השיב לי מבט מבין. מסתבר שפעמים רבות אנשים מחבבים זה את זה מפני שצרותיהם דומות.

הבטתי בייאושם הזמני של חבריי, מאושר בחלקי על כך שהם חזרו הביתה. אלוהים הרי ברא אותנו כדי שנהיה מאושרים, ורק משום כך הוא שם בפנינו קשיים רבים כל-כך, שהרי אם לא הם, כיצד היינו חשים מאושרים בהיעדרם. כשיצאנו מדירתם שיתפתי את יעלי בצערי על חבלי הקליטה בה הם נתקלים. יעלי הביטה בי במבט מלא הערכה לציפי ואמרה שהיא לא יודעת אם היא הבינה לקראת מה היא הולכת, אבל אין שום ספק שיש לה עם מה.