לרופאים אתם נטפלים?

בשבוע שעבר, חשף עיתון "גלובס" כי הממשלה אמורה להחליט בישיבתה הקרובה על הגבלת הקדנציות של מנהלי בתי החולים ומנהלי מחלקות. יש היגיון בביצוע רפורמה כזו, ובמכלול השיקולים מדובר בהחלטה ראויה, אך ספק רב אם היא תבוצע ואם יהיה מי שיממן את הפרשי השכר שנובעים ממנה.

מה שמטריד זה השיח התקשורתי סביבה. אותו "עליהום" על הרופאים והמנהלים, הכותרות הססגוניות כאילו הדבר יפתור את כל תחלואיה של מערכת הרפואה בישראל. שאם רק יוחלפו המנהלים תבוא הרווחה והישועה.

נכון היה שרפורמה זו תהיה חלק מרפורמה כללית במערכת הציבורית, למשל, יחד עם החלטה על הגבלת קדנציות של יועצים משפטיים של משרדי הממשלה. אם יש היגיון בהחלפה של קובעי מדיניות בבתי החולים ו/או מנהלי מחלקות, ודאי שיש היגיון להחליף יועצים משפטיים שעל פיהם יישק דבר.

הצעת מחליטים זו מובאת לממשלה במקביל להמלצות ועדת גרמן שהתקשתה לאחר התכנסויות של שנה וחצי להביא בשורה. אבל הסכנה היא שבדרך לעוד כותרת, יחול פיחות ניכר במעמד הרופאים והמנהלים המסורים. יש פער בלתי נתפס בין הציפיות שלנו מהרופאים לבין היחס אליהם. לא אחת הם מוצגים כתאבי בצע. כמי שעצם עיסוקם בפרקטיקה הפרטית פוגעת באינטרס ובמערכת הציבורית, כאילו והרופאים הללו היו קניינם של המדינה או של אגף התקציבים באוצר.

משום מה, אנחנו די סלחניים כשזה נוגע לשכרם של מנהלי הבנקים, שנחשב לגבוה משמעותית מכל משכורת של מנהל בית חולים וגם משל הרופא 'הכוכב' הגדול ביותר שיש במדינה. את משכורתם אנחנו מקבלים כגזירת גורל, אבל מול הרופאים אנחנו נלחמים.

האחריות הכבדה שיש לרופא, במיוחד לרופא המנוסה והבכיר שמטפל בבעיות הקשות ביותר, מצדיקה שכר הולם. נכון, אולי יש מתי מעט מהרופאים שמגזימים, אבל ככלל, בהחלט שמגיע להם. מעבר לכך, במקרה של טעות אנוש או טעות בשיקול הדעת הרופאים מועמדים מיד לדין אזרחי או פלילי, בעוד שמנהלי בנקים שטועים בשיקול הדעת ומעניקים הלוואות אסטרונומיות לאילי הון ולימים חייבים לבצע בהן 'תספורת' מהפנסיות ומההשקעות של כולנו, לא מועמדים לדין ואפילו לא נדרשים לפנות את הכיסא.

הם בכלל לא חלק מה"עליהום" הציבורי סביב הטייקון התורן. זאת, כאמור, לעומת הרופא שעומד מול הלובן שבעיניים של החולה או בני משפחתו וחייב להם תשובות מורכבות וקשות.

אנחנו רוצים את הרופא זמין 24/7. אנחנו רוצים את הטוב ביותר. אבל אנחנו מתקשים לפרגן להם. שהרי מי הם הכוכבים? רופאים שנמצאים במערכת עשרים שנה לפחות, ששנים למדו על חשבונם, עשו ימים כלילות כמתמחים והגיעו לאן שהגיעו לאחר מאמצים רבים, דם יזע ודמעות.

זה בסדר לבקר אותם כשיש הצדקה ציבורית או רפואית, אבל בהשוואה למגזרים אחרים אנחנו דנים אותם לחומרה. בסופו של יום, רובם המוחלט של הרופאים מסורים מאוד גם למערכת הציבורית, ומסירותם היוצאת מן הכלל בימי "צוק איתן" ועבודתם סביב השעון כדי לסייע לפצועים, היא רק הוכחה קטנה נוספת. וכמותם גם מנהלי בית החולים שרובם ככולם מפתחים את מערכת הרפואה הציבורית בצורה מעוררת השתאות.

מי שמבקר בשנים האחרונות בתל השומר, באיכילוב או ברמב"ם ורואה את תנופת הבנייה והתאמת בתי החולים למאה ה-21, לא יכול שלא להתפעל מנחישותם, התמדתם וכישוריהם של המנהלים זאב רוטשטיין (תל השומר), גבי ברבש (איכילוב) ורפי ביאר (רמב"ם). נכון, אף אחד לא מושלם, אבל כמה אנשים במדינה שלנו מגייסים עשרות ואולי מאות מיליוני דולרים לתועלת הציבור מבלי שהם מתוגמלים על כך?

במדינת חלם כמו שלנו כשמנהל יוצא מחוץ לגבולות המדינה כדי לאסוף כסף עבור המדינה - עבור בית החולים הממשלתי - גורעים לו ימי עבודה מהמשכורת. כך שאם המשכורת שלו נעה סביב 60 אלף שקל, אז בחודש שהוא מחסיר שבוע ונוסע לגייס כסף עבור בית החולים, לא מוספים לו דמי עידוד, לא נותנים לו דמי תקורה, אלא מנכים לו מהשכר אלפי שקלים. הזוי לחלוטין.