הפרויקט המיותר בישראל

בשבוע שעבר התייצבו משטרת התנועה והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים לישיבה מיוחדת של ועדת המשנה של ועדת הכלכלה למאבק בתאונות הדרכים. "העלייה לרגל" של גורמי האכיפה לכנסת ברבעון האחרון של השנה כבר הפכה לסוג של מסורת, כאשר הדיונים מתקיימים תחת כותרות ואמתלות שונות ומשתנות. השנה, למשל, הכותרת הייתה "עבירות התנועה שאוכפת המשטרה, ובכללן מצלמות המהירות ומשקלן בגורמים לתאונות הדרכים".

לא היינו ממליצים לתת משקל יתר לכותרת משום שהשורה התחתונה של כל הישיבות הללו היא "תנו לנו עוד כסף". השנה, עיתוי הישיבה היה רגיש במיוחד לאחר שחרב הקיצוצים בעקבות מבצע "צוק איתן" כבר הונפה, והרשות לבטיחות בדרכים, שמתקצבת את משטרת התנועה, מרגישה שהקיצוצים מתקרבים גם לפתחה.

המשטרה והרשות הגיעו לוועדה בעקבות היפוך מדאיג שנרשם בחודשים האחרונים במגמת הירידה בהיקף התאונות הקטלניות. אבל זו לא בהכרח בעיה. תקופות שבהן נרשמת ירידה משמעותית בתאונות הדרכים, כמו בשנה שעברה, הן כמובן מקור לגאווה ותירוץ מצוין לבקש הגדלת תקציב בנוסח "תראו, הכסף עובד".

מנגד, בשנים שבהן הסטטיסטיקה מראה על עלייה בתאונות נשלף נשק ההפחדה המוכר והטענה ש"המצב חמור. צריך עוד תקציבים למאבק בתאונות". השנה, הסטטיסטיקה בעייתית במיוחד והיא מצביעה על עלייה משמעותית בתאונות. עיקר העלייה מתמקדת בפגיעה בהולכי רגל ובתאונות בתוך הערים.

כאן הבעיה כבר יותר גדולה משום שבשלוש השנים האחרונות מוקצים תקציבי עתק למערכת המצלמות האוטומטיות א'-3, שתכליתה העיקרית אכיפת מהירות בכבישים בינעירוניים. אז מה עושים גורמים שלטוניים כשהנתונים לא תואמים את האג'נדה ואת הבקשה לתקציבים? שומרים על עמימות. בניגוד לשנים עברו, המשטרה הכינה הפעם את שיעורי הבית התדמיתיים שלה ונמנעה מלהציג נתונים ברורים על עלויות המצלמות למשלם המסים, ומנגד על היקף ההכנסות מקנסות.

אז תרשו לנו להשלים חלק מהנתונים החסרים. המשטרה באה לבקש עוד תקציב להצבת המצלמות כדי להגיע ליעד של 150 מצלמות פעילות ב-250 עמדות. או בתרגום לכסף: 150 עמדות פעילות שכל אחת מהן עולה למדינה 300 אלף שקל - כמחירן של שתי ניידות תנועה - פלוס עוד 100 עמדות "דחליל" שעולות 140 אלף ליחידה. זאת, בנוסף לעלויות תפעול המערכת שנאמדות בכ-20 עד 40 מיליון שקל בשנה. כך הגענו לכ-100 מיליון שקל, וזה רק עבור השלב הראשון.

ומה התפוקות של המערכת? בשנה שעברה הוצגו לוועדת הכלכלה הערכות על היקף ההכנסות מקנסות (כ-80 מיליון שקל בשנה, כאשר המערכת פעלה באופן חלקי) ופילוח מדויק למדי של היקף הדוחות על עבירות חמורות לעומת היקף הדוחות של עבירות ברירת הקנס - כאלה שניתנים לנהגים שחרגו מהמהירות בצורה שולית. השנה, לא ניתן היה לדעת מהנתונים איזה אחוז ניתן על סטיות קלות מהמהירות.

מאחורי הקלעים קיבלו חברי הוועדה רמזים לגבי היעילות יוצאת הדופן של המערכת. בקריצה ממזרית "התלוננה" המשטרה בפני הוועדה על כך שדוחות מערכת המצלמות גרמו ל"פקק" אדיר של דוחות בבתי הדין לתעבורה, ושבעקבות זאת חולף זמן ממושך מאוד בין העבירה לבין הדיון בה בבית המשפט. ומה הפתרון המוצע? לשדרג את מערכת המשפט ולהקשות באמצעות חקיקה על ניסיונות הערעור של מקבלי הדוחות.

ומה לגבי הוכחות מדעיות לגבי יעילות המערכת? כבר ב-2011, בעת דיון בבג"ץ על הצבת המצלמות, הבטיחה המדינה לביהמ"ש כי יוצג "מחקר מלווה" שיבחן את יעילות מצלמות המהירות שבהן הושקע כ"כ הרבה כסף. אנחנו כבר בשלהי 2014 ומחקר כזה אין. בפברואר 2013 הוצג מחקר אקדמי חיצוני שהתבסס על מדגם מוגבל מאוד של מצלמות שפעלו באותה העת, והציג נתונים די רפים על ירידה כביכול של "עד 10 קמ"ש" בקטעים שבהן הוצבו מצלמות.

מאז שולש מספר המצלמות הפעילות, אבל גורמי האכיפה לא טרחו לכבד את הוועדה ואת הציבור במחקר עדכני שיענה על שאלות פשוטות כמו "האם סכומי העתק שהושקעו במערכת לא היו יכולים להיות מושקעים באמצעים יעילים יותר להקטנת תאונות הדרכים"; וכמה הרוגים התקציבים הללו יכלו לחסוך במקום אחר.

אבל אל דאגה. גם השנה תזכה המערכת לתקציבים ראויים, וקרן השפע של ההכנסות מקנסות תגיע למקומות שקרובים יותר ללבם של מקבלי ההחלטות.