להעלות מסים עכשיו

עוד לפני סיומו של מבצע "צוק איתן", מיהר שר האוצר יאיר לפיד להודיע כי העלות העצומה של המבצע לא תכוסה באמצעות העלאת מסים. דרישות משרד הביטחון, שנוסחו עוד לפני שהסתיים לו שבוע הלחימה האחרון, עומדות על כ-9 מיליארד שקל, זאת לפני התוספת שהצבא דורש גם לתקציבו השוטף ב-2015. לאלה יש להוסיף לסקטורים נוספים שנפגעו במבצע, וכן מימון רפורמות דוגמת "למידה משמעותית" במערכת החינוך, מסקנות ועדת גרמן, דוח ועדת אלאלוף, תוכניות מע"מ אפס ועוד.

ניתן להתווכח על יעילות רפורמות אלה או על תג המחיר שקבע הצבא למלחמה, אולם הנקודה המהותית יותר נוגעת למקורות התקציביים שלהן, ובראשם ההחלטה לקצץ בשירותים לאזרח במקום להעלות מסים או להעלות את יעד הגירעון. דווקא בסוגיה זו השיח הציבורי כמעט ואינו נוגע. כבר בנובמבר האחרון, כשנודע על עלייה בהכנסות המדינה ממסים, בוטל עדכון מדרגות מס ההכנסה שנועד לשנה הנוכחית. במקום להשתמש בעודף כדי להגדיל את השירות לאזרח או לפחות לקצץ במיסוי הרגרסיבי, בחר לפיד להעניק הנחה שממנה נהנים בעיקר בעלי ההכנסות הגבוהות.

התחייבות שלא להעלות מסים נשמעת מצוין בשיח הציבורי. אין הודעה שמרגיזה יותר את האזרח מזו. הנזק לתדמיתו של לפיד כתוצאה מתוספת המס על האלכוהול והעלאת המע"מ נצרבה בוודאי בתודעתו של שר האוצר ודחפה אותו להודעה המוקדמת (מדי?) שלא יהיו מסים נוספים כתוצאה מ"צוק איתן".

אלא שהשוק הפרטי אינו מסוגל לספק תחליף נאות לשירותים הציבוריים שהמסים מממנים. למרות מגמות מרחיקות לכת של הפרטה שישראל עברה, לבם של השירותים החברתיים נותר ויישאר תמיד ציבורי. אדם אמיד יכול לרכוש לעצמו ביטוח בריאות פרטי שיכסה את הוצאת הציסטה מהגב, או לשלוח את ילדיו לבית ספר פרטי ולא למערכת הציבורית, אולם ניתוחי מוח ולב מסובכים עדיין מתבצעים בבתי החולים הציבוריים ומעבדות המחקר באוניברסיטאות הגדולות הן עדיין ציבוריות. לצרכים המורכבים והיקרים הללו נדרשות ותמיד יידרשו מערכות ציבוריות.

למעשה, מכיוון שחינוך, בריאות, ביטחון לאומי ותשתית תחבורה הן הוצאות עצומות כל כך, אין שום היגיון כלכלי בשירותים פרטיים, ובמקומות שבהם השירותים הללו מופרטים לחלוטין (כמו מערכת הבריאות בארצות הברית לפני הרפורמה של אובמה), ההוצאה הלאומית הכוללת גדולה מאשר במדינות שבהן המערכות הללו ציבוריות או ציבוריות בחלקן.

העלאה מתונה של המסים כדי לממן הרחבה ניכרת של שירותים ציבוריים היא ההשקעה הטובה ביותר שאזרח יכול לעשות. איזה הורה יסרב לשלם תוספת של כמה שקלים בודדים בחודש עבור שיפוץ בית הספר שאליו הולכים ילדיו, הקטנת הכיתות והוספת שעות לימוד? כשהוצאה ציבורית ממלאת תפקיד חיוני בחייו של האזרח הוא מסוגל לקבל אותה בהבנה. הזעם מתעורר ברגעים שבהם נראה כי התקציב הוא הפקרות, שהוא מנוהל ברישול או מנותב לצרכים לא ענייניים.

כשלפיד מודיע שהוא לא יעלה מסים אבל במקביל יוזם קיצוץ בתקציבי החינוך, התחבורה או הבריאות, הוא עדיין שולח את היד לכיסם של האזרחים. אולם במקום מס הכנסה שלוקח יותר ממי שיש לו ואינו לוקח דבר ממי שאין לו - הקיצוץ הוא מהלך הפוך: הוא פוגע קודם כול במעמד הביניים ובעניים, שהם הצרכנים העיקריים של השירותים החברתיים, ופחות במי שילדיהם הולכים לבתי ספר פרטיים או לומדים בחו"ל, במי שמבוטחים באופן פרטי ובמי שאינם נזקקים לרכבת ולאוטובוס.

בסופו של דבר, גם השכבות האמידות יותר ייפגעו כי גם הם צרכנים של השירות הציבורי ואיכות חייהם מושפעת גם היא מהמצב החברתי. גישתו של שר האוצר מפנה עורף לשליחות האזרחית שבשמה רכב לפיד על גל המחאה לכנסת. מוטב לשקול אותה מחדש.

* הכותב הוא מנכ"ל מרכז מאקרו לכלכלה מדינית