לחץ קבוצתי

במשך יותר מארבעים שנות קיום, ניסיתי לשמור ולבסס את מעמדי החברתי, בהצלחה חלקית - שנראתה בעיניי כמעט סבירה ביחס לכישוריי הטבעיים - עד הפריצה הגדולה שהיא מנת חלקי בשנה האחרונה.

עם גילוי הווטסאפ הפכתי, כמעט בין לילה, לחבר ולחלק בלתי נפרד ממספר הולך וגדל של קבוצות, שרק עתה אני ער לקיומן. אם פעם המתחכמים נהגו להגיד שאינם מוכנים להיות חברים במועדון שמוכן לקבל אותם אליו, הפעם כבר איש אינו שואל אותם.

אני מקבל מעת לעת הודעה מרגשת שצורפתי בעל כורחי לקבוצה זו או אחרת. מקבוצת הורים בכיתה של כל אחד מילדיי (שנועדה בעיקר למטרות ביקורת על המחנכת ובדיקה אם באמת לא היו השנה שיעורים בשום מקצוע, כמו שהילד טוען), דרך קבוצת הריצה, קבוצת חברי הילדות וכלה קבוצת העובדים שלי (שאליה, למען האמת, ביקשתי להצטרף, נעניתי בחיוב, ואז הם פתחו לעצמם, עם צירופי המשמח, קבוצה מקבילה).

קבוצות המפגש הן קבוצות שמוקמות אד-הוק, ובהן אתה מקבל הודעה ראשונה על מפגש "על האש" שנקבע לעוד שבועיים, ולאחריו עשרות צפצופים ביום (רק השבוע למדתי שפותח כפתור "השתק לשנה"), הטומנים בחובם הודעות דרמטיות, שבהן אתה מגלה מי מביאה קיש, איזו עוגה מתוכננת ומי בא עם הילדים ולמה לכל הרוחות הוא עושה את זה. קבוצות אלה מסיימות את דרכן בדרך הטבע כשלושה ימים לאחר האירוע, לא לפני שהמנומסת שולחת הודעה, עוד בהיותה ברכב ביציאה מהאירוע.

בהודעה היא כותבת שהיה נפלא, תודה למארחים ושהיא מתקשה להמתין כבר למפגש הבא. אחריה שולחים הודעות דומות כל אלה שלא נעים להם וזאת שממילא רצתה לכתוב הודעה דומה, עד שהמנומסת פותחת ליין חדש, ומודה לאשת הקישים על קיש שלא יישכח, מה שמוביל לעשרות הודעות שבמסגרתן כל אחד מברך כל אחד מהאחרים, על תרומתו שלא תסולא בפז ומודה בצניעות על התודות שקיבל על חלקו באירוע.

בין שולחי ההודעות ישנה מדרגיות מדעית מוכרת. חסרי התעסוקה שולחים הכי הרבה הודעות, אחריהם עובדי מדינה, עובדי בנקים ורשויות מקומיות (להלן: מובטלים למחצה), שמקפידים לשלוח את ההודעות רק בשעות העבודה כדי לא לבזבז זמן. אחריהם מדורגים השכירים בסקטור הפרטי ולבסוף עצמאיים, שבחרו להיות עצמאיים כי אינם מוכנים לוותר על החופש ועל העצמאות שלהם, ומאז אין להם רגע פנוי.

קיימת, כמובן, אופציה זריזה לעזוב את הקבוצה שאליה נקלעת, אבל הדברים אינם פשוטים כפי שהם נראים. מיד עם נקיטת הצעד הדרמטי, מופיעה הודעה על המעשה, המותירה את כל חברי הקבוצה עם הידיעה הקשה על לכתך. קשה מכך, את התגובה ללכתך שוב לא תוכל לקרוא עקב עזיבתך, ומדובר במחיר לא קל. לאורך שנים, כשאני מתקשר לשני חברים שלי בזה אחר זה ושניהם לא זמינים, ברור לי שממש באותם רגעים הם משוחחים זה עם זה ומדברים, כמובן, עליי, שכן על מה עוד הם יכולים לדבר ביניהם. וכאן, כאן אני ממש כורה את הבור במו ידיי ומותיר אותם במצב קבוצתי - ובלעדיי.

על-פי רוב אדם פועל (ובעיקר נמנע מפעולה) מנימוקי "מה יגידו", תוך הקדשת זמן יקר לשאלה מה אנשים חושבים על מעשיו. לרוב הוא אינו מודע לכך שהם לא יכולים לעשות זאת, שכן ממש באותם רגעים מחשבותיהם טרודות בשאלה מה הוא חושב עליהם. מיד לאחר עזיבתי עולה מולי בפרטי אחד מחברי הקבוצה, נצר לניצולי מחתרות ישראל לדורותיהן, מבהיר לי שמקבוצה ישחרר רק המוות, וקורא לי לשוב. וגרוע מכך, יום-יומיים לאחר שאני עוזב קבוצה תוך תחושת מועקה כבדה והקלה משחררת, אני מוצא את עצמי מצורף לקבוצת מחאה, שיזם מי שעזב אחריי את הקבוצה והקים את קבוצת עוזבי הקבוצה הקודמת.

אף שסבתא שלי מצד אבי, מנוחתה עדן, נפטרה עוד טרם המצאת הווידיאו, מנוחתו עדן, מצאו לנכון חלק מבני דודיי במלאת מלא שנים למותה, להקים את קבוצת "השושלת של סבתא נחמה". לעזוב קבוצה שכזו - כמוה כהתכחשות לעברך. בקבוצה הזו יש לא פחות מ-50 פריטים, המורכבים מדודים שלי, בני הדודים, בני זוגם וילדיהם ובני זוגם, ולכולם, לא עלינו, אצבע קלה על המקש. מדי מספר שעות אחד משותפיי לשושלת חוגג יום הולדת, יום נישואין או חגי ישראל, והדודה הזוכרת (בכל משפחה יש מזכירת שמחות שכזו), מברכת אותו ולאחריה במשך שעות מועלות ברכות סרק מקרב לב, בנוסח דומה, בעוד חתן השמחה, יושב מול המכשיר ומדי מספר דקות מודה למברכיו.

על מנת להעמיק אצלי את תחושת הכישלון כאדם וכהורה, מדי מספר ימים מישהו מבני דודיי מעלה תמונה של אחד מילדיו כשהוא זוכה בפרס אופיר, בפרס נובל, מוכרז כאלוף ישראל בענף שאותו אפילו ילדיי לא מכירים, או נבחר שנה שנייה ברציפות לאבא שבת בגן. כולם כאחד עטים בברכות על נבחר השושלת החדש, ואני מביט בייאוש הולך וגובר בילדיי הפרטיים ומבין שזה לא הם, זה אני (או בעצם זו יעלי). מעת לעת, בעיקר למטרות אפליה מתקנת, אני מנסה להחדיר ידיעה על זכייה עלומה של מי מילדיי בתואר זה או אחר. אולם בהיעדר גיבוי מצולם כפי שמצרפים בני הדודים להודעותיהם, ומאחר שאימא שלי לא משתפת פעולה ולא שולחת הודעת המשך שקרית להגברת האמינות, הודעות הסרק שלי נותרות כקול קורא במדבר.

כך אני נאלץ לנטוש את ההודעות של עצמי, ולהצטרף אחוז קנאה למקהלת המעודדים המשפחתית, שגומרת את ההלל על איזה ילד זב חוטם של בן דוד רחוק, שחטף מכות וזכה בחגורה צהובה בחוג ג'ודו במתנ"ס. שם אני קורא בהכנעה איך דווקא הזוכה הצעיר מסתמן כנצר האמיתי לשושלת, כממשיך דרכו של סבא רבא, שעוד באירופה חטף מכות מהגויים יימח שמם, ולחפש לי איזו קבוצת תמיכה קטנה משלי לשיקום המורל.