1. ניר גלעד הפך לעול, לנטל ציבורי. מנהל כוחני של חברה ציבורית גדולה בעלת תדמית נצלנית. ככל שהתחזק יותר, ככל שדחף יותר להכנעת פרוזדורי השלטון לטובת האינטרסים של החברה ושלו, וככל שקיבל יותר כסף - בעיקר בתמורה ליכולתו וביצועיו כשתדלן-על - כך הפך יותר ויותר לסדין אדום מול הציבור. ובהתאמה, גם בעל הבית שלו, עידן עופר, הפך יותר ויותר למושמץ, ולחשוד כמי שמנצל, גם לרעה, את עובדי הארץ ומחצביה.
2. עופר וגלעד דומים משהו. לא רוצים להבין מה זה הפעלת כוח בצורה מידתית. לא קולטים את מגבלות הכוח. שניהם מתנהלים כמי שמשוכנעים שהם הכי חכמים, הכי חזקים, הכי מתוחכמים. אף אחד לא יכול להם.
מערך ההשפעה, יחסי הציבור, הלובי והקשרים של החברה לישראל - אותם דאג גלעד לתגבר, לטפח, לדחוף ולהמריץ - הם מהחזקים, הגדולים והעמוקים בישראל. לא הכל גלוי: תנועת הכוח הגדולה באמת, סמויה מן העין. כך, למשל, גם בפעילות האחרונה של עובדי חברות כיל בסדום, לכאורה נגד ההנהלה והבעלים, יש הרבה מניפולציה: בעקיפין מפעילים שם את העובדים היגעים נגד הממשלה.
אין גורם משפיע כלשהו - חבר בוועדה, רגולטור, פקיד בכיר, ח"כ, שר, ראש ממשלה - שנוגע לאינטרסים של עופר/גלעד/החברה לישראל, שגלעד, לחצן-פתיין-חמוד שכמותו, לא מצא אליו קשר. חלקם קיבלו את פניו באהדה, אחרי הכל יש לו הרבה כוח בעולם האחר שמעבר לממשלה. חלקם נדחפו, נסחפו, נגררו לפגישות איתו בארבע עיניים. דבר אחד בטוח: יש לו שלוחות ונציגות קבועה (גם ברגע זה) באוצר, בממשלה ובכנסת.
3. עד שהכוח הפך למוגזם, לבוטה, לאנטי ציבורי, לשנוא. זה היה כל כך מוגזם עד שהוא נחלש. התחיל עם זה שר האוצר הקודם, יובל שטייניץ, האיש שלא היה ולא רצה להיות חייב לאף טייקון. שטייניץ העביר חוק עידוד השקעות הון חדש, שחיסל את ההטבות הגדולות מדי שניתנו לחברות כמו כיל. ולאחר שנים של דיבורים על ניצול לרעה של הכוח והבירוקרטיה הממשלתית ואי העברת תמלוגים הוגנים למדינה, שטייניץ חתך וקבע מסגרות בוררות בעניין התמלוגים. במקביל מינה את החשבת הכללית לטפל בהררי המלח שמאיימים להטביע את מלונות ים המלח.
בכל הפרשות האלה - חוק עידוד השקעות הון, תמלוגים, וקציר המלח - נהדפה עמדת גלעד. הכוח הציבורי עשה את שלו והוא כבר לא הצליח להכניע את השר ואת פקידיו הבכירים. השר הנוכחי, יאיר לפיד, נכנס מיד לאותו מסלול של בדיקת זליגות הכסף הגדול של אוצרות הטבע, ומינה את ועדת ששינסקי השנייה. אמנם כמה מחברי הוועדה כן נוטים יותר לכיוון של גלעד - כנראה אחרי שיחות איתו - אבל התקווה היא שהלחץ הציבורי יגבר גם עליהם.
מורשת ניר גלעד בחברה לישראל: שכר מקומם על ביצועים חלשים
4. גלעד חווה בשנים האחרונות הרבה יותר חשש וזהירות. יש בכירים שנמנעים, במפגיע, מפגישות אישיות איתו. יש שעומדים על נוכחות צמודה של אחרים בשיחות הללו. בכירים אחרים עדיין נועדים איתו אישית, די בחשאי. אם העניין בכל זאת מתגלה הם מוצאים את עצמם מצטדקים. כי להיפגש עם ניר גלעד הפך לסוג של כתם. למשהו חשוד.
5. הבוס, עידן עופר, עדיין אוהב אותו. אפשר שהוא מבטיח לו, ואולי גם יקיים, השתלבות שלו בעסקים הבינלאומיים. בינתיים הוא עוד כאן. התקווה היא שיד הקסם של גלעד בממשלה עוד חזקה מספיק, שכוחו על חברי ועדת ששינסקי השנייה עוד תקף, שהקשרים שלו באוצר חזקים דיים (יש לו שם כמה ידידים טובים), שהוא יידע להתנהל לטובת בעל הבית ולהוביל את משבר כיל הנוכחי לפתרון. רצוי גם שיתערב בהסדרת סיום הזיכיון שהמדינה נתנה לחברה לישראל - שאמור לפקוע ב-2030 - באופן שיכניס לעופר ולשותפיו לדרך עוד כמה מיליארדים.
6. המבחן הגדול של עופר הוא מי יבוא במקום גלעד. ישראלי? זר? איש של עסקים שיפתח עוד ועוד נתיבים בארץ ובעולם? שם מקובל ומוערך שיחזיר את האמון? או אולי מישהו שהוא כמו גלעד רק בריבוע? מי שיבחר עופר יסמן לאן מועדות פניו. להמשיך להיות טייקון ישראלי עם תדמית נצלנית, או לפתוח דף חדש עם הציבור והממשלה.
7. דבר אחד בכל זאת חייב להיאמר לזכותם של עופר וגלעד. שניהם הצליחו בגדול. בלעשות לביתם.
שבע שנות ניר גלעד בחברה לישראל: תשואה של 33% במניה וכ-100 מיליון שקל בעלות שכר
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
