מחכים למבריקים בפינה

הבינוניות שולטת כמעט בכל ארגון ובכל אחת מהמערכות הפוליטיות והצבאיות. האדם הבינוני הוא לאו דווקא איש רע ומרושע, אבל הוא אוהב לפעול בדרך-כלל בסביבתם ובמחיצתם של אנשים כמוהו. למה? כי אנשים מבריקים וחכמים מאוד מסכנים את מעמדו ומביכים אותו בכישרונם הבולט.

וכך, גורלם של האנשים המבריקים הוא לעתים קשה, כי האנשים הבינוניים מחכים להם בפינה, ומצפים לנפילתם. האיש המבריק חי, אפוא, במתח מתמיד מפחד שמא יעשה מעשה שטות אחד, טעות קטנה אחת - וכבר הבינוניים יעוטו עליו, בהנאה רבה. וכשזה קורה, אין לו לאיש המבריק סליחה וכפרה. כך קורה שהחברה, כל חברה, מפסידה כישרונות נדירים עקב מעידה קלה שהייתה נסלחת לסתם אדם בינוני.

קחו לדוגמה את האלוף (במיל') יואב גלנט. רבים מסכימים כי הקצין הזה בולט בכישוריו יותר מכל אלוף אחר. גם מעידה קלה באחוזתו לא מנעה מראשי ממשלה כאריאל (אריק) שרון, אהוד ברק ובנימין נתניהו לסמן אותו כרמטכ"ל הראוי ביותר. המסלול הצבאי של גלנט הוא מגוון ועשיר במיוחד, ומאפיינת אותו חשיבה מקורית ונועזת מחוץ לקופסה. נכון, הוא נראה לעתים ארוגנטי ומתנשא, כך שסביבה בינונית, מטבע הדברים לא מסוגלת לשאת אלוף מבריק כזה, שרובנו מסכימים שכישוריו יוצאי דופן.

אלא שמנגד עומדת למבחן גורלה של מדינת ישראל בשנים הקרובות. מבחן שנראה כי לא היה דוגמתו מאז קום המדינה. ברור לכול כי הרמטכ"ל הבא יצטרך להנהיג צבא מול כוחות רשע ובכמה חזיתות בעת ובעונה אחת. יכול להיות, שמבחן נוסף מול החמאס ייראה כמו טיול שנתי לעומת מה שמחכה לנו מחזיתות נוספות כמו החיזבאללה והאסלמאסטים הרצחניים נוסח הנאצים.

בתוקף הנסיבות העתידיות, מינויו של גלנט לרמטכ"ל הבא מתבקש וצועק לשמיים, למרות מעידתו הקלה. אלא שלאסוננו הרב רוב הסיכויים שזה לא יקרה, כי שר הביטחון משה-בוגי יעלון מתנגד למינוי איש מבחוץ. לחשוב שההתנגדות נובעת מחשבון אישי וקטנוני של יעלון; לחשוב - ולהתפוצץ. זו דוגמה בולטת למה שקורה כשאנשים בינוניים לא יכולים לשאת אנשים מבריקים.

אם באותה הזדמנות, גורלה הקיומי של המדינה יעמוד למבחן, זה לא נורא, כי יעלון כועס על גלנט. ראש הממשלה בנימין נתניהו לא יפתח חזית נגד יעלון, כי את נתניהו מעניין רק אדם אחד - ביבי. וכך, במקום לזכות ברמטכ"ל מבריק, נועז ויצירתי, נקבל כנראה עוד רמטכ"ל שהוא בחור טוב.

תחשבו על חוק הבריאות הממלכתי

ישנה עוד דוגמה, לאדם כזה - חיים רמון (גילוי נאות, אני מכיר ומוקיר אותו). בשיחות אישיות ובחדרים סגורים קיימת הסכמה רחבה בין רוב הפוליטיקאים ומנהיגי מפלגות, כי רמון הוא אחד הפוליטיקאים היותר חכמים, מבריקים ויצירתיים שיש. איזו הסתדרות הייתה לנו היום, לולא אומץ ליבו לפרק ארגון שהסתאב. תחשבו על חוק הבריאות הממלכתי שלולא יוזמתו נראה כי עד היום עשירי העם היו ממשיכים לשלם מס מגוחך כמו עניי העם. הוא גם היה האיש שדחף להקמת גדר-הביטחון ולולא עקשנותו לבניית הגדר מי יודע כמה קורבנות - שנחסכו - היו לנו מאז ועד היום.

אבל, לרמון הייתה מעידה. היום, ממרחק של זמן, ולנוכח המעידות החמורות של פוליטיקאים ואישי-ציבור, של שופטים ואנשי צבא בכירים - מעידתו נראית ככזו הניתנת לסליחה. אלא שהאנשים הבינוניים, ובמיוחד עסקנים שנפלטו בהמוניהם מההסתדרות וממוסדותיה המסואבים, נושאים את דגל השנאה והדחייה, בכל פעם ששמו של רמון עולה כאחד האנשים המבריקים המסוגלים להנהיג את הגוש המרכזי הגדול. גוש, שאם יידע להכיל את כל חלקיו - אולי יצליח להכות את נתניהו.

ואני שואל ותמה: האם אנחנו משופעים בכל-כך הרבה אנשים מבריקים, שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לוותר על אנשים יוצאי-דופן כמו יואב גלנט וחיים רמון? אני חושב שיש מעידה ויש מעידה. יש מעידה שאין עליה סליחה, ויש מעידה שהציבור יכול לחיות איתה בשלום.

ישנם צדיקים שלא ינוחו ולא ישקטו עד שהשניים הללו ייעלמו מעיניהם עד קץ הימים. עם זאת, אני חושב שהצדיקים הללו גם אם הם אולי צודקים, בטוח שהם לא חכמים.