למה מי מת?

בימים האלה של בין כסה לאסון, אני נתקף לא אחת בהתקפי נוסטלגיה. אמנם לאחר ארבעה ימי ארוחות חג מפטמות של ראש השנה, דומה שנוסטלגיה היא להאזין לשיר ששמעת בערב החג ולהיזכר בתקופה שבה עוד היית רזה, אבל מי שמרחיק לראות לאחור, עשוי להיזכר במנהג שפס מן העולם ופעם היה מוטיב מרכזי בערבו של חג - מנהג משלוח "שנות טובות". לכל המורות שהקפידו לתקן את העברית השגורה בפינו לא עזר דבר ו"אגרות הברכה", כפי שכונו על ידן בדבקות מאולצת, כונו על ידינו "שנות טובות" וכולם ידעו שההגדרה שלנו נכונה יותר.

בימים של פעם, בשבוע שלפני החג, חנויות רבות העמידו בחזיתן, על המדרכה, דוכנים עמוסים שלל שנות טובות ואנחנו היינו מתחבטים לעייפה במה לבחור. הן היו בגדלים שונים וניתן היה להתאים להן מעטפות ההולמות את גזרתן. חלקן היו צנועות ומעוטרות בסמלי החג, היו שם יונים, תמונת ילד בלונדיני מהציונות הדתית, חובש כיפה כחולה, ציור של שושנה, של שופר, של רימון או טלית. חלקן היו משוכללות באמת, עם חלון נפתח שגילה תמונה פנימית של ירושלים ולזוהרות ביותר היו מודבקים שבבי נייר כסף או זהב נוצצים, שבבים שהחלו ליפול כבר כשהוצאנו את השנה טובה לבדיקה והמשיכו ליפול ולשבץ רחובה של עיר בנצנוצים קטנים וזוהרים, שהעידו על חיסכון ניכר בטיב הדבק ועל החג שבפתח.

איש-איש בביתו היה עמל על כתיבת הברכה, ממציא שלושה חרוזים למילה אושר, מרגיש חצי משורר וממהר אל תיבת הדואר האדומה, להקפיד להוציא את המשלוח במועדו. אז עוד הכרנו משום מה כתובות אמיתיות של חברים ובני משפחה, לאף אחד לא היה שטרודל בכתובת ודואר ישראל עשה קופה בחג ואפילו לא פשט את הרגל.

בימים שלפני החג, היינו בודקים מדי יום את תיבת הדואר, בציפייה ובחרדה. ידענו שהכי גרוע זה לקבל שנה טובה, בעיקר אחת מושקעת, ממי שלא טרחנו לשלוח אליו שנה טובה בעצמנו. האסטרטגיה בתחום הייתה מורכבת. אימא שלי דחקה בנו לשלוח כמות כפולה ממספר השנות טובות שרצינו לשלוח, כדי להימנע מקבלת ברכה ממי שלא שלחנו אליו דבר, מה שהעניק לה את זכות ההיעלבות על כפויי הטובה שקיבלו מאיתנו מבלי ששלחו בחזרה. במקרים הללו לא היה מועד ב'. אם קיבלת שנה טובה בערב החג, לא עזר לך אפילו אוטו של דואר - שוב לא יכולת לשלוח איגרת שתגיע בזמן.

במשך שנים האמנתי שיום הכיפורים נקבע כל-כך קרוב לראש השנה, רק כדי לאפשר לאותם פוחזים למהר ולהתנצל. כך יוכלו אולי לנסות להציל משהו מגורלם שעומד להיגזר בידי שמיים בשל חדלות משלוח, וגם קצת כדי לאפשר לאלוהים להכות בברזל בעודו חם, לפני שהוא ישכח את כל החשבונות המורכבים האלה, שבין אדם לחברו, שרק פולניות אמיתיות יכולות לזכור לאורך זמן. המתאגרף האגדי, מוחמד עלי, אמר פעם "אפילו אם חלמת לנצח אותי, כדאי שתתעורר מהר ותבקש סליחה", בעוד אימא שלי בצניעותה, ידעה שאלה ימים לבקש סליחה, והמתינה בסבלנות להתנצלויות.

בפינת הרחוב, מול הבית שלי, לאורך שנים, עמד בית הדפוס של יעקב, שנשא את השם האלמותי "דפוס יעקב". הוא התמחה בייצור שנות טובות, ועבד בטירוף כשבועיים בשנה. אדם שהזדמן בטעות אל בית הדפוס באחד הימים שבין יום הכיפורים לבין חודש אוגוסט של השנה הבאה, היה זוכה למבט מופתע ולשאלת היעקב, כשזיק תקווה בעיניו "למה מי מת?". בהתאם לתשובה, היה יעקב מסיר אבק ממכונת הדפוס ומתקין מודעות אבל מפרנסות לרגע, עד שתשוב העונה הבוערת.

הקדמה, כך מסתבר, קידמה רק חלק מאיתנו. כמו הסנדלר, החייט, השען ומתקן הטלוויזיות שפרשו וכמו החלבן, משחיז הסכינים ומוכר הקרח שטבעו לפני שנות דור בין גלי השינוי, גם יעקב כבר סגר, לאחר שגילה שאי אפשר לחיות רק ממתים, שכן דוכנים של ערב חג כבר לא מוקמים. אין עוד קונה לשנות טובות, ואפילו תוחלת החיים פועלת נגדו והיום יוצאת לך הנשמה עד שמישהו כבר מואיל בטובו להחזיר את נשמתו לבוראה.

מעט בתי עסק עדיין מפנים פירורים מתקציב הנימוס שלהם כדי לשלוח איגרת ברכה לחג, בנוסח אחיד, לכל לקוחותיהם, בתקווה שיזכרו לקנות ציוד משרדי, להגיע להסתפר או לחדש את פוליסת הביטוח באמצעות עסקו של המברך הלבבי גם בשנה הבאה. כל היתר, בעיקר פוליטיקאים ובעלי תפקידים חשובים בעיני עצמם, שולחים אס.אם.אס נושא הקדשה אישית, בנוסח זהה, בהיקף ויראלי לכל רשימת התפוצה שבנייד שלהם ואתה גאה ומופתע לגלות, מעת לעת, עוד אנשים שאתה נמנה עם הזיכרון הקולקטיבי של אחד המכשירים הניידים שלהם.

לעתים אתה עוד מקבל ברכה לבבית על באמת ממישהו שמספרו לא רשום אצלך בזיכרון - ואתה מודה במבוכה למספר העלום שזהותו תישאר כחידה בעיניך, אבל כבר שנים שהלב שוב אינו מחסיר פעימת ילדות של ערב חג, כשאתה חולף כך בסך ליד התיבה.