יום הכיפורים הוא יום קדוש ומיוחד לעם ישראל. יום שבו עורכים חשבון-נפש ומבקשים סליחה. מיליוני יהודים בעולם גודשים את בתי-הכנסת לתפילת "כל נדרי" שניגונה המסורתי חוצה מדינות ויבשות. על-פי המסורת היהודית, ביום הכיפורים אנו מבקשים סליחה מבורא-עולם על חטאינו, וזוכים לסליחתו.
חשוב לדעת, שההלכה ב"שולחן ערוך" קובעת בתחילת הלכות יום הכיפורים, כי "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסנו". כלומר, בורא-עולם מבהיר לנו כי לפני שאנו מבקשים ממנו סליחה ומחילה, עלינו לבקש את סליחת זולתנו. הקב"ה סולח על עבירות שבינינו לבינו, אבל את החשבונות ואי-ההבנות עם הזולת, יש להסדיר עם הצד הנפגע. לבקש את סליחתם, לפייסם. לא פיוס במילים ריקות מתוכן. על-פי ההלכה, לבקש את סליחת הזולת שוב ושוב, עד שיאות להתפייס ולסלוח. ורק אז, אנו מוזמנים לבקש מחילה וכפרה על חטאינו, ואלוהים הרחום והחנון - סולח.
מעניין, שהחריג היחיד שההלכה מחריגה מקבלת הסליחה הכללית מהאחר, זה מי שמוציאים דיבתו רעה. במקרה שמוציאים על הזולת שם רע, ההלכה שמדרבנת אותנו לסלוח לאחר, לאחר בקשת סליחתו, קובעת כי נפגעי דיבה רעה אינם חייבים לקבל את בקשת הסליחה. זה כבר סיפור אחר.
החברה שלנו זקוקה ללא מעט בקשות סליחות ומחילות מהזולת. לא רק סליחה אישית-פרטית מהאחר, כי אם במישור הקולקטיבי-חברתי. לדאבון הלב, למעט בעתות של מבצעי לחימה וטרגדיות, הפכנו ברובנו לחברה צרת-עין, מתקשה לפרגן לאחר, משמיצה מצליחנים ומנסה להצר את צעדיהם; הופכת אותם לעתים לגוזלי הזכויות שלנו. רבים מאיתנו שמחים לאידו של האחר, ובמקום להאדיר יוזמות ברוכות אנו עוסקים בשחיטת פרות קדושות.
למזלנו, יש עדיין אנשים רבים וטובים, אכפתיים ובעלי יוזמות ברוכות. אבל אלה פחות מעניינים אותנו, והם מצדם חוששים מהרדיפה הקולקטיבית, ומתכנסים בתוך עצמם. הם "נמלטים" מהזירה הציבורית, הן הפוליטית והן גם הפילנתרופית. וההפסד כולו שלנו. בעצם, אנחנו צריכים לבקש סליחה, לא רק מהם, אלא גם מעצמנו. בדרך לקבל את האחר, ולראות את הטוב שבאדם, עלינו ללמוד לקבל ולחיות טוב יותר עם עצמנו. כך ייקל עלינו לקבל את האחר. נפסיק לקטר ולחשוב שאם נצליח לגדוע קריירות ויוזמות של אחרים, מצבנו האישי יהיה טוב יותר.
בואו ננסה למלא את עצמנו בעשייה תורמת ובאנרגיות חיוביות. למעננו, למען חברנו וגם למען המדינה והחברה שבה אנו חיים. הרי מנקודת-מבט רציונלית, ולא אמוציונלית, יריבויות, סכסוכים ו"דם רע" גורמים לנו לעסוק באנרגיות שליליות שפוגעות בנו עוד לפני שהצלחנו "לנקום" בזולת. הן גורמות לנו להיות ממורמרים, מתוסכלים, לעתים עם גוש של כעס וחמת-זעם שיושב לנו בגרון. תכונות שפוגעות בנו פיזית ונפשית.
המבחן עד כמה הכעסים הללו מיותרים, לא-רלבנטיים ולא-חשובים באמת, נמדד ברגעים האמיתיים של החיים. אין אדם שברגעי חייו האחרונים נוקם ונוטר ומצווה ליקיריו "המשיכו את המריבה שלי עם שכני או בן-דודי".
להיפך: בימיו האחרונים האדם יתרכז באהבה ובחמלה. וייפרד מהעולם במילות חיבה, אהבה וגעגוע. ברגע האמת, כשחושבים על הדברים החשובים באמת, אנו בני-התמותה, מבקשים להיות אוהבים ונאהבים, להיות שייכים, להיזכר ברגעים המתוקים שחלקנו עם זולתנו ואוהבינו. זה טבע האדם. ככה הוא בוחר להיפרד.
בורא-עולם העניק לנו מתת-אל נפלאה. היכולת לסלוח לאחר. זו יכולת מורכבת, לא קלה. לפעמים, תחושת הכעס מוצדקת כי פגעו בנו בצורה כואבת. אך אם נבחר לסלוח, ונשתמש ביכולת המופלאה הזו, נחוש תחושת זוך מדהימה, מלאה אנרגיות חיוניות. זו אחת המתנות הטובות ביותר שהוענקה לנו: היכולת לסלוח ולפתוח דף חדש עם הזולת וגם עם עצמנו.
את אותה מתת-אל של היכולת לסלוח, נוכל לחוש עם רדת החשיכה בערב יום הכיפורים. רגע לפני שמבקשים סליחה מבורא-עולם, מותירים את כל הרוע מאחורינו, זונחים את האנרגיות השליליות, ושמים פנינו ופעמינו לתקווה חדשה. מי שחש אי פעם את החוויה המשחררת הזו, את תחושת ניקיון הנפש והנשמה, רגע אחרי שסילקנו את הכעסים וההתחשבנויות, יעדיף אותה על פני כל תחושה של נקמנות, נטרניות וכל כעס אחר. התחושה של ה"רגע אחרי" היא עילאית. אולי לחלקנו זה לא קל לסלוח, אבל זה מרשם מנצח, שמעניק לנו הסולחים לא פחות מאשר לנסלחים. בואו נעשה זאת כולנו, לא רק למען האחר אלא גם למעננו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
