"אבא פויה"

תיקון חקיקתי מחייב לשמוע את עמדתם של ילדים מגיל 6 ומעלה, במסגרת דיונים הקשורים בעניינם כמו הסדרי ראייה ומשמורת, באופן ישיר ו/או באמצעות עובדת סוציאלית שהוכשרה לכך. מטרת החקיקה היא לכאורה לכבד את הילד כאדם אוטונומי ולאפשר לו להביע את דעתו בהליך הנוגע אליו. אך הבעיה היא שילד בן 6 עדיין אינו בבחינת "אדם אוטונומי", אלא פעוט שנגמל לאחרונה ממוצץ ומחיתולים.

מה הן יכולותיו האובייקטיביות בנושא כה מורכב? הלוא די שהוא התאכזב מסירוב אביו לרכישת פלייסשטיין חדש, כדי שיעמוד מול עובדת סוציאלית ויכריז ש"אבא פויה".

לפעוט בן 6 אין את יכולת האבחנה בין אכזבה רגעית לבין השלכות לטווח הארוך. ואם לא נענו דרישותיו רגע לפני שתושאל, זה מבחינתו מה שיכריע את הכף.

אצל ילדים בני 11-12 בתחילת גיל ההתבגרות זה אפילו יותר מסובך. ראשית, כיוון שהם כבר יודעים "הכול". המידע בהקשר ליכולות שלהם להשפיע בהחלטות בית המשפט פרוס לפניהם באינטרנט ובשיחות עם חברים, ומהר מאוד הם יתוודעו לכוחם בהכרעה.

שנית, בגילם נכנסים לטווח החלטותיהם שיקולי רווח אישי שאינם דווקא רגשיים, אלא בדרך-כלל חומרניים או נוחים. כאן אנחנו כבר מתמודדים עם נזק פוטנציאלי גרוע בהרבה. שכן בגילאים הללו הילדים בוחנים גבולות ללא הרף, ומשתמשים באופן מניפולטיבי, שלא באשמתם, בכל כוח הנחשף בפניהם באקראי.

ילד מתבגר עשוי לבחור לגור עם הורה שקונה לו יותר מתנות, מתיר לו ללכת לישון מאוחר ולחגוג עם חברים עד שעות הלילה וכיו"ב, כך ששיקול טובתו ההתפתחותית/רגשית/מנטלית בטל ב-60.

נתייחס כעת לכוח שילד בגיל העשרה מקבל, כאשר הוא מבין שיש לו השפעה על החלטת השופט בהקשר להסדרי הראייה. זהו כוח הרסני, במיוחד עבור הילד. פסיכולוגים יעידו כי לאפשר לילד כוח כזה יהווה מבחינתו נזק נפשי, באספקלריה של טובתו.

במחלקות רווחה תועדו מקרים שבהם ילדים בגילאים דומים איימו על אחד ההורים כי יעידו לטובת ההורה השני במשפט המשמורת, רק משום שההורה המסוים לא אישר להם לצאת לטיול עם חברים או לקבל דמי כיס גבוהים יותר. וכך, ההורה, שעומד חסר אונים מול בתו או בנו המתבגר/ת הצעירה, נאלץ לרוב להיכנע לדרישות הסחטניות של הילד, כדי שלא לאבד את המשמורת עליו בבית המשפט.

עירוב הילד בהחלטה הסופית מסרס את ההורה ואת יכולתו הבריאה לחנך את הילד נכון. ובראייה עתידית היא בעצם פוגעת בטובתו - להיפך מכוונת המחוקק שטובת הילד אמורה לעמוד לנגד עיניו. וזאת, רק בשל רצון ההורה לנטרול החשש מאיבודו לטובת ההורה השני.