מחאת הוואטסאפ

מחאה לא עושים בפייסבוק או באינסטגרם או בטוויטר. או על הכורסה או מול המחשב. או באייפד או בוואטסאפ. או רק בקיץ ובאביב, כשלא יורד גשם ואפשר להביא אמנים.

מחאה עושים ברחוב. על האספלט, דרך הרגליים, באמצעות צעקות, הנפת שלטים ויצירת כוח שיש לו קול ומסר ומביט לממשלה בלבן שבעיניים. בכל עונה בשנה.

ואם זה לא מצליח ביום הראשון, אז חוזרים לאותו מקום ביום השני, ובשלישי, ובשישי, וגם בשבת. ואם זה לא מצליח בשבוע הראשון, ממשיכים עוד שבוע ועוד שבוע ועוד שבועיים, עד שהממסד מתחיל להזיע, להציע הצעות, פותח במשא-ומתן, מתקפל, נשבר או שולח עוד ועוד שוטרי מג"ב לפזר את המוחים, רק כדי להבהיר שהוא נבהל ואיבד את עשתונותיו.

כי מחאה אמיתית מצליחה רק אם המוחים נחושים, עקביים, יודעים היטב מה הם רוצים, יש להם סבלנות, והם לא פוחדים מכלום. גם לא ממכות. גם לא ממעצרים. גם לא מכתבי אישום. ואפילו לא מהכלא.

השלטון, כל שלטון, משתמש במשטרה כדי לדכא את התסיסה ברחוב ואת המחאה נגדו. אם המוחים יפחדו מהמשטרה, הם ייכשלו. אם המשטרה תפחד מהם, הם יצליחו. תשאלו את הצעירים המצרים מכיכר תחריר. את בוגרי המאבק לשוויון בין-גזעי בארה"ב. או את החרדים. הם כבר יסבירו לכם איפה טעיתם. ומדוע "מחאת המילקי" נדונה, גם היא, לכישלון.

יוזם "מחאת המילקי", נאור נרקיס, עשה בסוף השבוע את טעות חייו: הוא התראיין ונחשף בשמו ובפניו. עכשיו יעסקו בו. עכשיו ישמיצו אותו. עכשיו, כך נראה, המחאה שלו מתה סופית.

לא נורא, הוא נמצא בחברה טובה. עם דפני ליף מהאוהל ברוטשילד, ועם איציק אלרוב מהקוטג' של תנובה, ועם המילואימניקים מ-8200.

בפברואר 1974, כשסרן (במיל') מוטי אשכנזי חזר משדות הקרב של מלחמת יום הכיפורים, הוא התייצב מול משרד ראש הממשלה, פתח בשביתת רעב - והמתין. המסר שלו היה פשוט: גולדה מאיר, לכי הביתה; משה דיין, תתפטר. בהתחלה הוא היה לבד. אחר-כך הגיעו רבבות. בסוף מאיר ודיין התפטרו והלכו הביתה.

לעומת המחאה האמיצה, הממוקדת, המתמשכת, של אשכנזי - המחאה הישראלית של האלף השלישי היא מחאה מתפנקת ומפונקת, זמנית ומרוככת. בספטמבר 2011, כשנגמר הקיץ, נגמרה המחאה החברתית. האזרחים חזרו לעבוד, הסטודנטים שבו לספסל הלימודים, וראש הממשלה בנימין נתניהו הפסיק להזיע.

בחורף 2014, כשיסתיים הטרנד של נטישת המולדת והמעבר לברלין, או לכל עיר אירופית אחרת - תסמכו על מכורי הפייסבוק שימצאו לעצמם נושא חדש להרהר בו ולהפוך בו. העקביות מהם והלאה, ועל נחישות אין בכלל מה לדבר.

אולי מפני שיש להם מה להפסיד. או שהם מראים לממסד, כלומר לממשלה, שיש להם מה להפסיד. הצעירים מהפייסבוק מגיעים מאותם עשירונים, מאותה רמה סוציו-אקונומית גבוהה יחסית; וחושבים משום מה שהטקסט הוא הכול, שמילים ישנו תודעה, שההיגיון שבדבריהם יעזור לאנשים להתפכח.

למרבה הצער, הם נותנים קרדיט גדול מדי לאזרח הישראלי, שאוהב לקטר אבל נמנע מלפעול. אלא אם אתם מגדירים שירה בציבור עם שלמה ארצי, או אייל גולן, כמשהו שמשקף מודעות חברתית-פוליטית.

נרקיס ותומכיו צודקים: החיים בארץ הם לעתים קרובות בלתי נסבלים; הטייקונים עושים מאיתנו צחוק, והמשטר צדקני, צבוע ומתרפס בפני החזקים. רובנו יודעים את זה כבר מזמן, ובכל זאת לא עשינו דבר כדי להפיל את השלטון, או ליתר דיוק, לקרוא לראש הממשלה, שאחראי על כל מה שקורה פה, ללכת הביתה.

זה פשוט. פשוט מדי. אולי ננסה קודם כל סיסמה עמומה, חיובית ומחבקת כמו "צדק חברתי"?