האיש שלי בברלין

מספרים על בחורה תל אביבית שנכנסה למכולת השכונתית, הכניסה לשקית רב פעמית מילקי אחד, פיתה ושתי עגבניות ונפנתה לקופה לשלם. בעל החנות פנה אליה באדיבות ובירר אם הוא יכול לשאול אותה שאלה אישית. משנענה בחיוב שאל: "האם את רווקה?".

הבחורה השיבה בחיוב ושאלה האם ניחש כך מפני שרכשה רק מילקי אחד, פיתה אחת ושתי עגבניות והמוכר השיב לה "לא, זה בגלל שאת פשוט נורא נורא מכוערת". נו, אז עכשיו היא בברלין, והמוכר שם רוצה לשאול אותה שאלה אישית, אם היא הגיעה בגלל מחיר המילקי, אבל הוא מתאפק, ואולי, אולי, הוא מבין שלשאלות בחיים אין תשובה בינארית והדברים מעט יותר מורכבים מאיך שהם או היא נראים.

ליעלי יש אח צעיר, יחיד וחושב, אבישר שמו, שמעת לעת מגלה עליי, לחרדתו, דברים נוראיים. כשהוא היה מתמחה שלי במשרד, הוא גילה שהקמתי ארגון ושאני מנהל אותו למטרות רווח, ושיש דברים כמו עבודה, שאני מוכן לבצע עבור כסף. ביקשתי להסביר לו שרק למועמדות בתחרות מלכת היופי יש פריווילגיה להתראיין ולהגיד שהן רוצות להיות עורכות דין כדי להביא שלום וצדק לעולם, ואילו אני לא מספיק יפה לשם כך. זה לא עזר לי, והוא פיטר את עצמו בתום שנת ההתמחות.

כל ילד שהבאתי לעולם גרם לו טראומה. לאחר כל פעם שאחד מהילדים שלי הגיע אליו לביקור, התגבשה בו החלטה מוצקה לדחות את שלב ההורות בשנתיים נוספות. ביקשתי להסביר לו שלא יקפוץ למסקנות מהרביעייה שלי, שארבעה מקרים לא מהווים קבוצה ראויה למחקר ולהסקת מסקנות, ושמבחינה סטטיסטית לפחות, לפעמים נולדים גם ילדים מקסימים שמסבים אושר להוריהם, אבל זה היה מעט מאוחר מדי והוא גמר אומר להימנע מלהביא ילדים לעולם הזה.

כשהוא גילה שאני גם אוכל נבלות מחוממות של חיות מתות, כדי לספק עוד פן יצרי מתאוות הבשרים שלי, הוא כמעט זרק עליי חופן קינואה. כשגילה שבסכסוך הישראלי-ערבי אני מגלה נטייה פשיסטית למחצה ותומך יותר בצד היהודי של הסכסוך, ואפילו חש עצוב יותר למשמע חדשות על יהודי שנפגע, הוא שקל לצלם אותי ולהעביר תמונות שלי ל"בצלם". אבל רגע לפני זה אבישר ונועה, גיסתי-אשתו, פירקו את האוהל בשדרות רוטשילד, ארזו את הכלב ואת הגיטרה, רכשו דירה ועברו לחיות בברלין.

כנצר למשפחה שעברה דילול משמעותי באירופה במאה הקודמת, גם ההחלטה הזו שלהם לא נראתה לי טבעית או נכונה, ואפילו חשתי שמבחינה סטטיסטית אני חושב מחשבות יותר נכונות מהם, בעיקר אם גם במחשבות חל הכלל של "הרוב קובע".

שקלתי לדבר איתם מניסיוני על היסטוריה קרובה ורחוקה, אבל הדבר היחיד שלמדתי מניסיון הוא שאנחנו לא לומדים שום דבר מניסיון. כשגמרתי לכעוס (אחרי הכול, הוא גם השאיר לי בארץ את שני ההורים שלו, שקיבלתי במתנה בחתונתי), הבנתי, אולי מעט באיחור, שיותר מהכול אנחנו מחפשים חיזוקים להחלטות ולבחירות שלנו בחיים, בחירות שגם הן אינן טריוויאליות בעולם מלא קונפליקטים ובארץ כל-כך מורכבת וקשה.

בניסוי הצפרדע המתבשלת, אנחנו למדים כי אם יכניסו צפרדע לסיר שבו מים רותחים היא תנתר החוצה באופן מיידי, נשמרת לנפשה; אבל אם נכניס אותה לסיר מים פושרים ונחמם אותם בהדרגה, היא תרבוץ במים, תתחמם לאיטה, מתבשמת מחמימות מטעה.

השינוי המדורג יטשטש את חושיה, ימנע ממנה לראות את התמונה המלאה ואת האסון המתרגש עליה, שאליו היא צועדת בכך שאינה צועדת, וימנע מהאינסטינקט להבריח אותה מהסכנה, כך, עד שתתבשל למוות בסיר. ואני, אני לא מספיק חכם כדי לדעת איפה מחממים את המים בימים אלה. אני מתחמם בסיר שלי, לפעמים קצת מזיע, אבל נעים לי בינתיים.

אנחנו מברכים יומיום ולומדים בהערצה על מי שעזבו הורים, בית וחברים לפני מאה שנים ויותר, ועלו לארץ שורצת סכנות מוות ורוויה היסטוריה של מלחמות וחורבן. הם עשו זאת אף שבית לא עוזבים. אנחנו מבקרים בחוכמת הבדיעבד ובידענות את הטעות הגורלית של מי שנשארו לשבת באירופה, משימים עצמם חירשים, מתעלמים מקולות תופי המלחמה המתרגשת עליהם. הם עשו זאת אף שבית כן עוזבים.

מתברר שכמעט מכל אירוע ניתן להסיק לפחות שתי מסקנות הפוכות. מהחיים הקשים בארץ ניתן בקלות להגיע למסקנה שיש להישאר בארץ לתמיד או לחילופין לעזוב אותה מיידית. אומרים שהחיים הם לא מדע מדויק, ושבחיים אין לבעיה פתרון אחד ויחיד. בהתאם לקריטריונים הללו, גם המתמטיקה אינה מדע מדויק, ומי שנזכר לאחור, מגלה שאפילו למשוואה ריבועית פשוטה יש לפעמים, ואולי בדרך כלל, יותר מפתרון אחד.

ייתכן שחשוב לחשוב קולקטיבית, ייתכן שחשוב שנתרום ביחד לפתרון הבעיה הדמוגרפית (אני הפסקתי ללחוץ על אבישר ונועה שיביאו ילדים, מכיוון שילדים של אחרים חשובים לי בעיקר למטרות דמוגרפיות - שלא נצא פרשים מול ערבים, חרדים וקבוצות אתניות אחרות, וילדים שייוולדו בברלין הם מחוץ למשחק מבחינתי). ייתכן שחשוב שנתרום ביחד לפלוגת המילואים ולקופת האוצר, אבל ייתכן גם שלא.

כשאתה גומר לכעוס על מי שחושב ואפילו מעז לעשות הפוך, אתה מגלה שניתן להכיל, לעכל, לאהוב ולהעריך גם את האחר, ולא נעים להגיד, אבל לפעמים, במקרים קיצוניים כמובן, אתה הוא האחר. אז שיסעו, שירכשו מילקי בזול, שיגדילו ב"שקל תשעים", שינגנו בגיטרה וישירו שירים על שלום בעולם קוסמופוליטי. בעולם כל-כך מורכב, מותר לרצות לא לרצות ומותר אפילו, במקרים קיצוניים, לרצות דברים אחרים.