בעקבות "ערסים ופרחות"

"מה זה סטריאוטיפ? זה לקחת תרבות ענקית ושלמה ולצמצם אותה לכדי משפט אחד קטן ומעליב... ערס זה סטריאוטיפ. זה מצמצם. זה אומר שאין לך את היכולת להיות כל מיני סוגים של מזרחי" (רון כחלילי, "ערב חדש" 26.10.2014). במילים אלה הסביר עצמו כחלילי לרגל צאת הסדרה החדשה שלו, "ערסים ופרחות - האליטות החדשות".

כחלילי צודק. אבל כחלילי לא עצר לרגע לחשוב שבדיוק כך אפשר גם לתאר את יחסו ל"אשכנזים". גם כחלילי וגם רוב המרואיינים שלו, לכל אורך שלושת פרקי הסדרה, לא מפסיקים להדביק לאשכנזים ולאשכנזיות דימוי מצמצם, מעליב, גזעני ובעיקר מנותק מהמציאות.

כחלילי לא המציא את הגלגל הזה (וגם הסדרה שיצר לא מחדשת שום דבר). הסדרה שלו היא רק הנדבך האחרון בגל העכשווי, העכור, של "המזרחיסטיות": זיהוי המיינסטרים הישראלי והממסד הציוני עם "אשכנזיות".

זהו עוול היסטורי מתמשך. אין, ומעולם לא היה דבר כזה, "הממסד האשכנזי". כלומר, אולי פעם, בימי ראשית המדינה, היה ממסד ישראלי-ציוני שניסה ליצור אדם "יהודי חדש" ולמחוק את הזהות הגלותית של העדות השונות שהגיעו לארץ בסוף שנות ה-40 ובתחילת ה-50.

גם אם רוב-רובו של הממסד הזה היה "אשכנזי" במוצאו, הרי שמדובר היה בקבוצה קטנה של אנשים (600 אלף), שבראש ובראשונה ביקשה למחוק את הזהות הגלותית-אשכנזית שלה עצמה.

כשמרואייני הסדרה של כחלילי ו/או משוררים מזרחיים חדשים כמו רועי חסן ושאר חברי קבוצת "ערס-פואטיקה" מבכים את העובדה שאת שמה של סבתם פורטונה עיברתו ל"מזל", הם שוכחים שאת שמה של סבתי, פריידל, שינו מיד עם הגעתה לארץ ל"עליזה". כשהם מבכים את העובדה שסבא שלהם נשלח למעברה ורוסס בדי.די.טי, הם שוכחים שגם לסבים שלי (ולאבי בתורו) עשו בדיוק את אותו הדבר.

הם גם שוכחים שמכל השפות הזרות שדיברו אז בישראל, רק היידיש נאסרה על-פי חוק (חוק עזר עירוני שבוטל רק ב-1958). האג'נדה שלהם קונספריטיבית: יש יצור רע, אמורפי, המכונה "הגבר האשכנזי", והוא דיכא אותי (או לפחות את סבא שלי). שעה שלאשכנזים יש זיכרון היסטורי, עובדתי, למזרחיים יש זיכרון רגשי, נעלב ("מה פתאום שמתם עליי די.די.טי?").

ומהו "האשכנזי" במערך הדימויים מבית מדרשם של אורטל בן-דיין ושלמה חתוכה? - אקדמאי בן המעמד הבינוני, שמקשיב לאריק איינשטיין ז"ל. התרבות היידית הענקית על הספרות האדירה שלה, השירה פורצת-הדרך, הספרות התיאולוגית שלה - כל אלה נשכחו כמעולם לא היו, ואיש מאותם דוברים של "המזרחיות החדשה" לא טורח להזכיר את עובדת היעלמותן.

למה? כי תרבות אשכנזית מסתכמת באריק איינשטיין (מדהים לבחון כמה פעמים מוזכר שמו של איינשטיין בסדרה המדוברת, כמייצג-העל של האשכנזי המדכא. דווקא איינשטיין, רחמנא ליצלן, מי שעזר לקדם את אנשי להקות הקצב - שהיו רובם ככולם מזרחיים - שתרמו רבות להולדת הסוגה המוזיקלית ה"מזרחית").

לא מעט מזרחיים בין שועי המדינה

שעה שלמזרחי ה"מדוכא", יהיה האדם הזה אשר יהיה, יש היום אינפלציה של דוברים (שלדעתי לא מייצגים אף אחד) - הרי שאת האדם האשכנזי אין מי שידבר. למה? כי אין יותר דבר כזה "אדם אשכנזי".

המייצגים האחרונים של אומת היידיש המזרח-אירופית הם החרדים. על אף העובדה ש-80% מהחרדים הם אשכנזים, החיים בשפה היידית ובהגייה האשכנזית, בתודעה המזרחיסטית הכוזבת החרדיות איכשהו נוכסה לתוך ה"מזרחיות" (כמו האתיופים, הערבים ולפעמים, כשנוח, גם הרוסים).

הן הדוברים הרבים ב"ערסים ופרחות", והן כל אותם משוררים ופעילים חברתיים, לא מתעניינים בעובדות. דודו כהן ורפי מזרחי, הבסטיונרים, אומרים לכחלילי: "אני תופס את החברה הישראלית 90% עבדים של עשרה. כל ילד שאני מביא לעולם, אני מביא עבד שייצר להם כסף...".

אם 10% שולטים ב-90%, איך זה שבמציאות 60% מהאוכלוסייה הם אשכנזים? ואיך זה שבין שועי המדינה והעולם יש לא מעט מזרחים (שלמה אליהו, צדיק בינו, יצחק תשובה)?

אלה נתונים שלא מסתדרים עם האג'נדה, וכחלילי וחבריו לא מאפשרים את היכולת להיות כל מיני סוגים של אשכנזי.