חור בהשכלה

1. דבר אחד חשוב עשוי לקרות אחרי הסחר-מכר התקציבי השנתי (על מה מתפלאים? מי שיצר שיטת ממשל שיש בה אין-ספור מפלגות עם אין-ספור רצונות ואין-ספור אינטרסים, לעתים מנוגדים, שלא יתפלא שכל מפלגה רוצה עוד קצת לעצמה). לכולם ברור ששכר המינימום יעלה - לשר האוצר, לבכירי המשרד ובוודאי גם ליו"ר ההסתדרות.

השאלה כעת היא לא אם שכר המינימום יעלה אלא בכמה הוא יעלה, וזו התפתחות דרמטית מאז הסבב הקודם שבו עמדו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר לשעבר יובל שטייניץ בראש המחנה נגד העלאתו. וכאשר שכר המינימום יעלה ונושא השכר (שאנחנו מקדישים לו לא מעט טורים ונמשיך לעשות זאת) יעמוד לשמחתנו בראש סדר היום הציבורי, כי זה הנושא הכי חשוב ומשמעותי לציבור, ראוי יהיה לזכור מי עמד בצד ושתק; מי התנגד ומי התחפש לשוחר טובתם של העובדים אבל בעצם הציג מדיניות ניאו-ליברלית שלמעשה רוצה בישראל כלכלה של עבדים.

ראוי יהיה לזכור מי ליהג בלי סוף על "מהפכה תפיסתית", "רפורמות", "הון חברתי", "מוביליות חברתיות" ו"מודלים" דמיוניים, בלי להביא שום נתון או עובדה שימחישו את מצבו העגום של השכר בשוק העבודה, אבל התנגד בפועל להעלאת שכר המינימום בשם כל אותן "תפיסות" ו"מודלים" .

בשלב הבא, אחרי העלאת שכר המינימום, יהיה צורך לטפל בתופעה המכוערת של עובדי הקבלן, והחלוצה בנושא הזה צריכה להיות ממשלת ישראל, המעסיקה לא מעט עובדים בשיטה זו. לא עוד. לא עוד מתווכים (חברות כוח אדם) שגוזרים בין 20% ל-30% על כל עובד-עבד-קבלן. דמי התיווך האלה צריכים להיכנס לכיסו של העובד ולא לכיסיהן של חברות כוח האדם שמספסרות - כן, מספסרות - בעובדים, בתנאיהם, בזכויותיהם, וגורפות הון קל.

מי שבולטת בשתיקתה הרועמת בכל הנושא הכאוב הזה של השכר - שכר המינימום ושכר עובדי הקבלן - היא האקדמיה בישראל. דווקא היא, שלכאורה אמורה להיות הקול המצפוני, הערכי, הקול שאמור להתרומם מעל כל הפופוליזם ושיח הסיסמאות הרדוד. לכן החלטנו להקדיש השבוע את הטור הזה למערכת ההשכלה הגבוהה בכלל ולאוניברסיטה העברית בפרט.

באמצעות שלל מספרים שאספנו מהצעת התקציב של ההשכלה הגבוהה לשנת 2015 וממקורות עצמיים (לא קל, מתברר, להשיג מידע על המערכת הזאת) נמחיש עד כמה המערכת הזאת מנותקת, אטומה ומטיפה לאחרים ליישם עקרונות שהיא עצמה נמנעת מיישומם. נראה כאן שהמוסד האקדמי הוותיק ואחד הגדולים בישראל - האוניברסיטה העברית - הוא מוסד פושט רגל שמעיק מאוד על תקציב המדינה בגלל הסדרים מפנקים וחריגים בין כתליו.

2. המחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית היא בפועל פס הייצור העיקרי של פקידי האוצר ובכיריו לדורותיהם. הם יוצאים משם בדרך כלל עם השקפה ותפיסה כלכלית מאוד ברורה, מאוד אחידה ומאוד החלטית, שאפשר לקרוא לה "ניאו- ליברלית" או "ניאו- קלאסית". בראש המחלקה לכלכלה עומד היום פרופ' שאול לאך, בעלה של ד"ר קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל. בין מרצי המחלקה יש כמה שמות מוכרים כמו ראש המועצה הלאומית לכלכלה יוג'ין קנדל, פרופ' אבי בן בסט, פרופ' מישל סטרבצ'ינסקי (לשעבר בבנק ישראל), פרופ' דוד לבהרי, פרופ' איתן ששינסקי ועוד.

הגילדה הכלכלית, ככל שניתן לקרוא לה כך, נעלבה מאוד מדבריו של שר האוצר יאיר לפיד באחרונה על מקצוע הכלכלה ועל הכלכלנים. היא לעגה לדברים וזלזלה בהם, וחבל שלא הסתכלה על עצמה במראה: לפיד בסך הכול הקטין את מקצוע הכלכלה לממדיו הטבעיים, אחרי שהילתו והילת העוסקים בו התנפחו עד כדי כך שנוצר פולחן אישיות סביב כלכלנים בכירים והם נהנו מתדמית של אלוהים שאין לערער על דבריהם (ראו ההתבטלות בפני פרופ' סטנלי פישר).

אם האקדמיה על כלכלניה מסרבת לקבל את הביקורת, אולי ראוי שיקשיבו לצרכנים שלהם, כלומר הסטודנטים שיוצאים ובאים בין כותלי הפקולטות לכלכלה. בשנה שעברה התאגדו 65 קבוצות סטודנטים לכלכלה מ-30 מדינות וחיברו קריאה בינלאומית לפלורליזם בכלכלה. "אנו קוראים לשינוי כיוון", הם כתבו, "אנו לא מתיימרים להחזיק בתשובה המושלמת, אך אין לנו ספק כי סטודנטים לכלכלה יוכלו להפיק הרבה מחשיפה לפרספקטיבות ורעיונות מגוונים... איש לא יתייחס ברצינות לתוכנית תואר בפסיכולוגיה שבה לומדים רק פרוידיאניזם... חינוך כלכלי מקיף וכולל צריך לקדם חשיפה מאוזנת למגוון נקודות מבט תיאורטיות - מהגישה הניאו-קלאסית שמלמדים בדרך כלל ועד גישות המודרות כמעט לגמרי - הגישה הקלאסית, פוסט-קיינסיאנית, מוסדית, סביבתית, מרקסיסטית ואוסטרית, בין השאר. רוב תלמידי הכלכלה מסיימים את לימודיהם בלי להיחשף אפילו פעם אחת למגוון כזה באולם ההרצאות..."

והם מוסיפים: "כלכלה היא מדע חברתי. רק לעתים רחוקות ניתן להבין תופעות כלכליות מסובכות ללא הקשרים סוציולוגיים, פוליטיים והיסטוריים. כדי לדון כיאות במדיניות כלכלית, על הסטודנטים להכיר בהשלכות החברתיות והמוסריות של החלטות כלכליות... בסופו של דבר, פלורליזם בלימודי הכלכלה הינו חיוני לדיון ציבורי ודמוקרטי..."

3. ובמעבר חד: הנה המספרים של תקציב ההשכלה הגבוהה, ובהם התקציבים של המחלקות הכלכליות, שלא ממש משקפות פלורליזם, דמוקרטיה וכדומה, אלא דוגמטיות, נוקשות וחד-ממדיות.

9.5 מיליארד שקל, זה תקציב ההשכלה הגבוהה בישראל המתוכנן ל-2015. שימו לב: הסכום הזה אינו כלול בתקציב החינוך שיעמוד בשנה הבאה על כ-47 מיליארד שקל. כלומר, התקציב הכולל לחינוך בישראל, מבסיסו ועד האוניברסיטה, עומד על כ-57 מיליארד שקל ואם מביאים בחשבון את תשלומי הפנסיה התקציבית לגמלאי משרד החינוך (כ-4 מיליארד שקל) המשולמים מהתקציב הכללי, מגיעים ליותר מ-60 מיליארד שקל. זה, למעשה, התקציב הגדול ביותר בישראל, גדול יותר מתקציב הביטחון.

66, זה מספר המוסדות להשכלה הגבוהה בישראל, פי 3 מאז 1990 - אז היו 21 בלבד. מי צריך כל כך הרבה מוסדות אקדמיים במדינה כה קטנה? שאלה טובה. בכל מקרה, תקציב ההשכלה הגבוהה מהסעיף הקודם לא מתחלק כמובן על אותם 66 מוסדות.

מתוך 66 מוסדות, 29 בלבד זוכים ליהנות מאותו תקציב. 21 מכללות אקדמיות לחינוך מתוקצבות ע"י משרד החינוך ו-16 מכללות אינן נתמכות ע"י תקציב המדינה, והן מה שנקרא "מוסדות חוץ-תקציביים", כלומר, מתפקדות כמעין עסק עצמאי ורשומות כעמותות (לדוגמה המרכז הבינתחומי בהרצליה, המרכז האקדמי פרס ברחובות, המכללה למינהל והמכללה בקרית אונו).

בין המוסדות האקדמיים המתוקצבים יש אלה המוכרים לכולם ויש פחות. בין המוכרים: האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת ת"א, הטכניון, בר-אילן, חיפה, בן-גוריון, מכון ויצמן, אריאל, האוניברסיטה הפתוחה, שנקר ובצלאל; בין הפחות מוכרים, לפחות לציבור הרחב, אפשר למצוא את האקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים, המרכז האקדמי לב, המכללה האקדמית ת"א-יפו, המכללה האקדמית תל-חי, המכללה האקדמית עמק יזרעאל, המכללה האקדמית ספיר, אפקה - המכללה האקדמית להנדסה בת"א, המכללה האקדמית להנדסה אורט ע"ש בראודה, המכללה האקדמית להנדסה סמי ש מעון, המכללה האקדמית הדסה ירושלים, המכון הטכנולוגי חולון, המרכז האקדמי רופין, המכללה האקדמית צפת, עזריאלי - המכללה האקדמית להנדסה ירושלים, המכללה האקדמית גליל מערבי והמכללה האקדמית אחוה. עם המרכזים האקדמיים המתוקצבים היישר מתקציבו של משרד החינוך נמנים גם מכללת לוינסקי, וינגייט, סמינר הקיבוצים ועוד.

שוב: למה צריך כל כך הרבה מוסדות אקדמיים מתוקצבים, כל כך הרבה מכללות אקדמיות מתוקצבות? לא ברור. תכף גם נראה לאן הכסף הולך בחלקו.

4.9 מיליארד שקל, יותר מ-50% מתקציב ההשכלה הגבוהה, זרמו ל-7 המוסדות האקדמיים הבולטים בישראל: האוניברסיטה העברית, הטכניון, ת"א, בר-אילן, חיפה, בן-גוריון ומכון ויצמן למדע (ראו טבלה).

250 אלף, זה לערך מספר הסטודנטים שלמדו בשנה האחרונה בישראל (תארים ראשון, שני ושלישי). הגידול במספר הסטודנטים בישראל הולך ודועך עם השנים. בשנות ה-90', למשל, נוצר ביקוש ער ללימודים אקדמיים ונפתחו מוסדות חדשים להשכלה גבוהה כמענה לאותו ביקוש. התוצאה הייתה גידול של כ-8% בממוצע בשנה במהלך שנות ה-90'.

בשנות ה-2000 החלה האטה משמעותית והגידול במספר הסטודנטים עמד על כ-3.5% בלבד בממוצע בשנה. מאז תחילת העשור השני עמד קצב הגידול על 2.2% בלבד בממוצע בשנה ואילו בשנה שחלפה גדל מספר הסטודנטים ב-1% בלבד. נראה שזו עדות נוספת לכך שמצד אחד נוצרה אינפלציה במוסדות אקדמיים, ומצד אחר הגידול במספר הסטודנטים לא ממש הצדיק את האינפלציה הזאת.

60% בממוצע, זה האחוז מהתקציב הכולל של המוסדות האקדמיים המתוקצבים שמגיע מהשתתפות מממשלתית, כלומר מאותו תקציב של ההשכלה הגבוהה העומד על 9.5 מיליארד שקל. אם נתאר לעצמנו שאוניברסיטה היא סוג של עסק, אז יש לה הכנסות ויש לה הוצאות. הכנסותיה, ברובן, כאמור, מגיעות מהמסים שכולנו משלמים. מה עם 40% הנותרים? 16% הם משכר הלימוד של הסטודנטים ו-24% הנותרים הם מהכנסות עצמיות - תרומות, מענקי מחקר ותמלוגים ממסחור ידע (הבולטים שבהם: חברת ידע של מכון ויצמן וחברת יישום של האוניברסיטה העברית).

מה עם ההוצאות? ובכן, 65%-70% מההוצאות, וזה לא מפתיע, הן על כוח אדם, סגל אקדמי, סגל טכני וסגל מנהלי. כמו בכל עסק, כשההוצאות הולכות ומתנפחות, יש לחץ גם להגדיל את ההכנסות, כי באוניברסיטאות אין ממש התייעלות. גידול בהכנסות זה אומר לחץ לקבל יותר תקציבים, לחץ להעלות את שכר הלימוד ולחץ לקבל עוד ועוד תרומות.

ות"ת-מל"ג, זה שם הקוד לוועדה לתכנון ולתקצוב במועצה להשכלה גבוהה. למעשה, זה הרגולטור של המוסדות האקדמיים וה"מתווך" בין תקציב ההשכלה הגבוהה למוסדות האקדמיים. שר החינוך הוא חבר המועצה וחבריה ממונים על ידי הממשלה. למל"ג-ות"ת יש שורה של סמכויות המעוגנות בחוק - מאישורים למוסדות אקדמיים ועד ביצוע מחקרים אקדמיים, וכמובן, לב העניין, תפקיד הוות"ת הוא לחלק את הכסף הגדול, אותם 9.5 מיליארד שקל, בין המוסדות האקדמיים לפי מגוון קריטריונים, והוא עושה זאת באופן בלעדי.

בראש הוועדה לתכנון ולתקצוב במועצה להשכלה גבוהה עומד פרופ' מנואל טרכטנברג שהחליט באחרונה לפרוש מתפקידו. טרכטנברג, כזכור, קנה את פרסומו לאחר המחאה החברתית, כאשר עמד בראש הוועדה לשינוי כלכלי-חברתי. לא מעט אנשים שאיתם שוחחנו טוענים שלרגולטור של ההשכלה הגבוהה יש נטייה משונה להזדהות יתר על המידה עם האוניברסיטאות ולהיות רך מדי ביחס אליהן בהיבט התקציבי.

51.7 מיליון שקל, זה התקציב של המועצה להשכלה גבוהה, כולל הוועדה לתכנון ולתקצוב, שמעסיקה יותר מ-80 עובדים. תקציב נאה, לכל הדעות.

0, זה הציון שמקבלות הוות"ת והאוניברסיטה העברית על שקיפות. השבוע ניסינו לקבל את הדוחות המלאים של האוניברסיטה העברית באמצעות הוות"ת והופנינו לאוניברסיטה, שתואיל לתת את רשותה (ממתי רגולטור צריך אישור של גורם מפוקח כדי למסור דוחות עליו?). האוניברסיטה סירבה בדרכה לבקשה ("בשביל מה אתה צריך?") והפנתה אותנו לדוחות החלקיים מאוד שמתפרסמים באתר המוסד. אם אתה רוצה, הוסיפו שם, הגש בקשה על פי חוק חופש המידע (תהליך שאורך כמה שבועות בדרך כלל).

די מדהים לגלות שגוף ציבורי, שרוב תקציבו מגיע ממשלם המסים, מסרב למסור דוחות שאפשר לשלוח אותם בקליק על העכבר. כל המידע נמצא, הדוחות הרי מוגשים לוות"ת, אבל כנראה יש לשני הגופים אינטרס מאוד חזק שהמספרים המלאים של האוניברסיטה לא ייחשפו. הם יודעים למה. לשמחתנו, התגלגל לידינו דוח אקטואריה די עדכני על ההתחייבויות הפנסיוניות של המוסד, ויחד עם כמה מספרים מהצעת התקציב האחרונה של ההשכלה הגבוהה אפשר להרכיב תמונה די קרובה למציאות. והמציאות הפיננסית הזאת של האוניברסיטה העברית, המוסד האקדמי השני בגודלו בישראל (מבחינת הכנסות), היא מציאות עגומה מאוד, שדורשת טיפול דחוף מאוד.

4. נעבור למקרה הספציפי של האוניברסיטה העברית:

1.4 מיליארד שקל, זו התמיכה של הוות"ת (כלומר הממשלה, כלומר אנחנו) באוניברסיטה העברית בשנת הלימודים 2012-2013 (הקצבות ישירות וייעודיות). מדובר בהיקף ההקצבות הגדול ביותר, הן כמותית והן באחוזים מסך ההכנסות של המוסדות האקדמיים הבולטים (ראו טבלה).

12.6 מיליארד שקל, זה הסכום העצום שמשקף את ההתחייבות האקטוארית של האוניברסיטה העברית לתשלומי פנסיה תקציבית. בפשטות, זו ההתחייבות שקיבלה על עצמה האוניברסיטה לתשלום בעיקר לפנסיונרים שלה וגם לעובדיה הפעילים שזכאים לפנסיה כזאת (היא אמנם חלפה מן העולם בכל הסקטור הציבורי אבל התשלום הרי לא חלף, הוא רק עולה מדי שנה). כרגיל במקומותינו, האוניברסיטה הרשתה לאמץ לעצמה ועל דעתה הסדרי פנסיה נדיבים ומפנקים מאוד.

שיעורי הפנסיה מחושבים באופן הבא (שוב, ראו טבלה): אחרי 10 שנות עבודה בלבד הזכאים לפנסיה תקציבית צוברים 35% משכרם האחרון לפנסיה, כלומר 3.5% (!) בשנה. תבינו עד כמה זה אבסורד: יש אנשים בפנסיה צוברת שיקבלו את היחס הזה, בקושי, אחרי 30 ויותר שנות עבודה.

המדרג של הפנסיה התקציבית אמנם יורד אחר כך ל-1% לכל השנה ועולה שוב ל-2% עד לתקרה המקובלת של 70% מהשכר האחרון, אבל 70% זה בהחלט לא סוף הסיפור באוניברסיטה המפנקת: יש גם "מענק שנים עודפות", צ'ופר לפורשים. ומה זה אומר? בפרישה לגמלאות באוניברסיטה משולם מענק שנים עודפות בשיעור של 100% מהמשכורת הקובעת לפנסיה בגין כל שנת שירות עודפת על 30 שנה.

האקטואר שהעריך את התחייבויות האוניברסיטה לא כלל את החבות הזו וכתב בדוח שלו שהיא כלולה בדוחות הכספיים של האוניברסיטה (והדוחות, אתם כבר יודעים, קבורים עמוק-עמוק במחשבי הוות"ת והאוניברסיטה עצמה). ויש עוד צ'ופרים, כמו פרישה מוקדמת שמאפשרת לקבל את הפנסיה כבר בגיל 60 ("לפי רצון ההנהלה") ומענק פיטורים, הניתן לעובדים הפורשים לפנסיה מוקדמת כתוצאה מפיטורים (מדובר במענק בגובה חצי משכורת בגין כל שנת שירות).

אפשר להגדיר זאת כך, ברוח הטרמינולוגיה של הסקטור הציבורי: באוניברסיטה העברית יש שכבה מאוד גדולה של עובדי דור א', שבגלל הזכויות העודפות שלהם, הדורות היותר מתקדמים די סובלים (מזכיר לכם משהו? חברת חשמל? נמל אשדוד? רכבת? וכן, גם באוניברסיטאות יש נפוטיזם סמוי).

600 מיליון שקל, אלה תשלומי הפנסיה התקציבית השנתיים שמשלמת האוניברסיטה לפנסיונרים שלה. זה סכום אדיר, קרוב לשליש מהתקציב הכולל של האוניברסיטה, המעיק על התפעול השוטף שלה, מעיק על השכר לדור הצעיר יותר של העובדים באוניברסיטה ומעיק כמובן גם על התקצוב הממשלתי שהולך וגדל כדי "להתאים" את עצמו לתשלומי הפנסיה הנדיבים באוניברסיטה.

וגרוע מכול: תשלומי הפנסיה הללו, בגובה של כ-600 מיליון שקל ויותר (לא כולל "מענק שנים עודפות"), יעיקו על האוניברסיטה במשך 12 השנים הקרובות ורק אז יתחילו לרדת באיטיות. את המחיר משלם כמובן תקציב המדינה, שנאלץ "לעזור" לאוניברסיטה הרבה יותר מכפי שצריך, רק כדי שהמרצים לכלכלה באוניברסיטה יטיפו להתייעלות, שפיות תקציבית ורתיעה מגירעונות - עקרונות שלא מיושמים בממסד שבו הם מלמדים.

10-8 מיליון שקל, זה חבילת הפנסיה התקציבית שמקבלים פנסיונרים ותיקים באוניברסיטה שהגיעו לרף השכר העליון. וזה לא הכל, כי בדרך כלל כוחם של המרצים המבוקשים עדיין במותנם, ויחד עם הפנסיה התקציבית השמנה הם ממשיכים להרצות במכללות מבוקשות שהשכר שם למרצים יותר נדיב.

5. אולי כדי לחבר את המחלקה הכלכלית באוניברסיטה העברית למציאות, כדאי ליצור שיתוף פעולה זמני עם המחלקה לחשבונאות ולבקש מהסטודנטים שם להגיש עבודה מקיפה עם מסקנות המתבססות על החומר הבא שיוגש לעיונם: הדוחות הכספיים המלאים של האוניברסיטה בחמש השנים האחרונות ודוח האקטואר על ההתחייבויות הפנסיוניות באוניברסיטה שנמצא במחשבו של סמנכ"ל הכספים במוסד.

הסטודנטים יתבקשו להכין את עקרונות תוכנית ההבראה למוסד שבו הם לומדים במטרה לצמצם את התמיכה הממשלתית ולפנות יותר כסף לדור העובדים הצעיר. העקרונות של תוכנית ההבראה יצטרכו להתבסס על החומר שנלמד בקורסים השונים לכלכלה וחשבונאות.

בואו נדלג למסקנות הברורות: דרושה, ללא ספק, התייעלות אגרסיבית כדי לחתוך בהוצאות השכר, בעיקר הפנסיה. בקיצור: דרושה תספורת לתנאי הפנסיה התקציבית המפנקים באוניברסיטה, עכשיו ומיד. וזה בדיוק מה שהאוצר צריך לדרוש מהאוניברסיטה, כי הרי אלו שמלמדים בה, הנהנים מהתנאים המפנקים, ימשיכו להטיף לקצץ אותם... במקומות אחרים.

eli@globes.co.il

 ההקצבות הממשלתיות

 יוג'ין קנדל, אבי בן בסט ומנואל טרכטנברג / איור: גיל ג'יבלי