העשב של הפרה השווייצרית

בשבועות האחרונים הצטרפו כתבים ותיקים ומנוסים, כולל ב"גלובס", אל ה"עליהום" התקשורתי על החקלאים - הרפתנים ומגדלי העופות - כאילו היו אנשי-עמל אלה, המשכימים קום ומייצרים את החלב, הביצים והעוף המגיעים לכל בית בישראל, הטייקונים החדשים של המשק הישראלי, אשר עושקים את הצרכן התמים.

הנה כמה עובדות עבור אלה המוזנים ב"עובדות" ובנתונים אשר הקשר בינם לבין המציאות רופף מאוד.

מחיר המטרה של החלב נקבע כל 3 חודשים, כאמור ב"חוק החלב" אשר נחקק בחקיקה ראשית, ואשר נוסחת מחיר המטרה היא חלק ממנו (החוק עבר פה אחד וללא מתנגדים!). מרכיבי הנוסחה שקופים לחלוטין ומופיעים ברשומות.

מי שמחשבת את מחיר החלב היא הכלכלנית החקלאית הוותיקה, רחל בורושק, המוערכת ביותר על-ידי כל גורם מקצועי רלבנטי. בורושק היא אישה ישרה ונטולת פניות מאין כמוה. מי שהעז להטיל בה דופי לאחרונה למרות היותה ישרה כסרגל - כפי שיעידו תומכיה ומבקריה כאחד - ראוי שייתבע בתביעת דיבה.

ולעובדות: לשינוי במחירי הגרעינים בעולם - הדבר האופנתי העכשווי שבו עוסקות הכותרות - יש השפעה על מחירי החלב, אך השפעה זו פחותה יותר מאשר חושבים. המחירים יורדים ועולים לעיתים תכופות, אך לוקח זמן עד שמחיר המטרה מתעדכן (שכן הוא מתעדכן אחת ל-3 חודשים).

וכך, הרפתנים סופגים את העלייה במחירי הגרעינים, עד שמחיר החלב עבור הצרכן מתעדכן ועולה. מנגד, הם "נהנים" מהירידה במחירי הגרעינים, עד שהמחיר מתעדכן ויורד. בדרך-כלל העליות והירידות מנטרלות זו את זו, והמחיר אינו מושפע באופן משמעותי (אלא אם מדובר בירידה או עלייה ארוכות טווח במיוחד).

טענה נוספת שהועלתה בתקשורת, ובאה להוכיח את "גזלנותו" של הרפתן, היא כי ההפרש בין מחיר החלב הגולמי בישראל לעומת אירופה הוא כ-20%. הפעם מדובר אמנם בעובדה נכונה, אך הסיבות שסופקו לכך מופרכות לחלוטין.

עלות המזון הישראלי לפרות, המבוסס על גרעינים מיובאים, גבוהה יותר לעומת העשב שאוכלות הפרות השווייצריות. הסבסוד האירופי לחלב מוריד את מחירו ב-20% נוספים.

ובכל זאת, אם מתעלמים מהסובסידיה הזו, ומסתכלים רק על מחיר החלב התלוי בגרעינים יקרים אצלנו, לעומת מרעה נגיש וזול בשווייץ - מתגלה כי ההפרש בין ליטר חלב המיוצר בישראל, לעומת ליטר חלב המיוצר באירופה, הוא פחות מאגורה! משמע שהייצור בארץ יעיל למדי, אך התמיכה הממשלתית נמוכה באופן משמעותי - ומכאן מקור ההבדל.

חקלאי ישראל מכריזים כל השנים האחרונות כי הם מוכנים לעבור לשיטת הסבסוד הישירה, שעליה ממליץ ארגון ה-OECD, בתנאי שהדבר ייעשה כפי שנעשה ברחבי העולם: התמיכות הישירות לחקלאים ניתנות באמצעות הסכם ארוך-טווח, שאינו משתנה חדשות לבקרים, ומאפשר לחקלאי לעבוד באופן מסודר ולהשקיע במשקו תוך תכנון לעתיד.

ללא הסכם כזה לטווח ארוך, כל מבצע צבאי למשל אשר מביא לקיצוץ רוחבי בתקציבי הממשלה, יפגע מיד בסובסידיות הניתנות לחקלאים, והם לא יוכלו לעמוד בהתחייבויות אשר לקחו על עצמם וייאלצו לאבד את משקיהם. הסכמים ארוכי-טווח כבר נעשו בחקלאות (הסכם המים, הסכם העובדים הזרים, מתווה לוקר בחלב וכיו"ב), אך הסכם סובסידיות קבוע עדיין נראה רחוק.

התרכזתי כאן במחירי מוצרי החלב המיוצרים בארץ, אך גם מחירי הפירות והירקות בארץ נמוכים ב-15% ויותר ממחירם במדינות אירופה. נציין גם כי רק 40% מהמזון הישראלי מיוצר בארץ (!), בעוד 60% מיובאים (אורז, גרעיני חיטה, חלק מהפסטות, 20% ממוצרי החלב - שעיקרם גבינות יקרות).

את מחירי המזון יש לבדוק בחוליות האחרונות של שרשרת השיווק - היבואנים ורשתות השיווק. היעדרה של תחרות אמיתית בין רשתות השיווק ובקרב היבואנים הוא הסיבה העיקרית למחירי המזון הגבוהים בארץ (בייחוד לאור האחוז הגבוה של מזון מיובא), ושם טמונים המרווחים העיקריים. שם צריך להתרכז המאמץ להוריד את מחירי המזון, ולא בשום מקום אחר. רק אז יש סיכוי להוזלה ממשית לצרכנים.

העיתונאים הכלכליים צריכים לחפש את השקלים היקרים היכן שהם נמצאים-טמונים באמת, ולא בשטח המואר מתחת לפנס של מחירי התוצרת החקלאית הגלויים לכול.

■ הכותב הוא מזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל.