בסוף ננצח את דאע"ש

זו הייתה הוצאה להורג צפויה מראש, הטקס כבר מוכר ומחליא, וכרגיל, תחינות ההורים שבורי הלב שיחוסו על חיי בנם, עבדול-רחמן קאסיג, בעבר פיטר קאסיג, עובד סיוע אמריקני בסוריה שהתאסלם לאחר שנחטף, נפלו על אוזניים ערלות.

ובסרטון, שוב כרגיל, המוציא להורג הוא "ג'ון הבריטי", בעל המבטא הלונדוני הכבד. לצידו, טוענים שירותי הביטחון הצרפתיים, נמצא גם צרפתי. ושוב, כרגיל, התקשורת המערבית מפלה בין דם לדם: מי שקרא בחטף או הסתכל בחטף על הדיווחים המערביים, היה מבין כי רק קסיג נרצח אי שם סמוך לחאלב בסוריה. אבל נרצחו עוד עשרות אנשים שהובלו לטבח. ההבדל הוא, שהם היו סורים, חיילי צבא אסאד שנפלו בשבי קבוצת הטרור הקנאית, הקיצונית ביותר שאולי ידע העולם.

והם מצליחים. לפחות עד עתה. אבו בכר אל-בגדאדי עזב סופית את אל-קאעידה והקים את המדינה האסלאמית בעיראק ובלבנט לפני כשנה בלבד. לפני פחות מחצי שנה קיצר הארגון את שמו והיה לארגון "המדינה האסלאמית" בלבד, והחודש נשבע לו אמונים ארגון טרור סוני נוסף, ארגון בית המקדש הפועל בחצי האי סיני.

כמה לוחמים יש למדינה האסלאמית "המצליחה" כל-כך? איש אינו יודע בוודאות. ההערכות הממעיטות נעות בין 10,000 והגבוהות על כ-200 אלף. פער לא קטן. השאלה היא - מיהו לוחם בשורות המדינה האסלאמית; האם כל מי שגויס בכפייה או התנדב בשל השכר הגבוה המוצע, 400 דולר לחודש, ועבר קורס בסיסי בהחזקת קלצ'ניקוב, או הגיע מאחת ממדינות אירופה זה עתה, הוא לוחם? כן, לדעתי. כי גם אם אינם לוחמים כעת, גם אם אינם גייסות הסער של הארגון המטילים אימה ופחד ברחבי המזרח-התיכון, הם יהפכו לכאלה במהירות.

במערב מעריכים אפוא כי מספר הלוחמים האמיתי נע בין המספרים האלה, נניח כ-35 אלף. אבל המספר הולך ועולה כל הזמן. "ההצלחות" של הארגון מולידות עוד מתנדבים, כיבוש השטח מביא עוד משאבים כלכליים, עוד מגויסים אם בהתנדבות, אם ברמזים שכך עדיף, אם בכפייה.

מטילה טרור וגם בונה שלטון ומדינה

בתופעת המדינה האסלאמית יש משהו הנוגד את ההיגיון הצבאי הקלאסי. הארגון מוקף אויבים, דתיים אידיאולוגיים כמו השיעים והעלאווים; אויבים לאומיים כמו הכורדים; מעצמות בעלות יכולת צבאית ומודיעינית גדולה כמו ארצות-הברית. הארגון שולט על שטח עצום בגודלו: כ-250 אלף קמ"ר, גדול פי עשרה משטח מדינת ישראל, כשבתוך השטח הזה חלק גדול מהאוכלוסייה, בת 12 מיליון בני-אדם, אמור לשנוא את הארגון.

אז כיצד הם מחזיקים מעמד, כיצד הם ממשיכים לתקוף, לכבוש, בצד התקיפות האוויריות עליהם? ולכך יש שתי תשובות: אחת היסטורית, השנייה משל ממשלי הילדות.

ההיסטורית - המונגולים כבשו שטחים עצומים בהסתערויות פרשים מהירות, וכשנצרכו להטיל מצור על עיר, עמד לרשותם נשק פשוט ויעיל - אימה. המילה אימה באנגלית היא טרור. מעשיהם בערים שהתנגדו להם עברו בלחישות ברחבי אסיה, ומעטים התנגדו להם. המיתוסים מספרים, כי אחרי שכבשו שטח, מאימת השלטון, אדם יכול היה לחצות את אסיה כולה עם כד זהב על ראשו, בלי שאיש ישדוד אותו.

דבר דומה מתרחש כעת. המדינה האסלאמית מטילה טרור, אבל היא גם בונה שלטון, בונה מדינה. השבוע הם החלו לטבוע מטבעות. מגוחך, תאמרו? והרי זה אחד מסמלי השלטון. לא מעט מלומדים יגידו, כי כל מדינה, כל לאומיות (גם מומצאת), בנויה על יסודות של אמונה משותפת במוצא, בעקרונות, עם סמלים ידועים - גבולות, המנון, מטבע, דגל. הרי איש לא יכול היום להכחיש שדגל דאע"ש השחור הוא אחד הידועים בעולם, ושהשטח שבו הם שולטים, הוא שלהם. לפחות לעת עתה.

והמשל - ביקשו העכברים פתרון לבעיית החתול שהיה מתגנב אליהם וטורף אותם. אחד מזקני העכברים נשואי-הפנים קם והציע רעיון נפלא: יתלו העכברים פעמון על צוואר החתול, וישמעו מרחוק שהוא מגיע. נשארה רק בעיה קטנה - מי העכבר האמיץ שיתנדב למשימה?

ארה"ב מודה: האסטרטגיה נגד דאע"ש נכשלה

והנמשל - מי מוכן לשים את מגפיו על הקרקע המדברית של גבול עיראק-סוריה, מי ישלח את חייליו להתעמת עם המדינה האסלאמית עורפת הראשים? ובכן, ברור מי לא ישלח חיילים: לא ארצות-הברית, לא המערב, לא רוסיה ולא סין. אפילו לא המדינות הסוניות השכנות, המתונות יחסית -שהמדינה האסלאמית מאיימת בראש ובראשונה עליהן - ערב-הסעודית, ירדן, ומצרים.

אמנם כולן יספקו תקיפות אוויריות שהן הכרחיות לבלימת המדינה האסלאמית; מודיעין, דבר קריטי; וכן אמצעים טכנולוגיים וכל שאר המעטפת. אבל צריך גם את הלוחמים שיתעמתו בשטח, שימנעו את המשך מסע הכיבוש, שיתחילו לכבוש מחדש את השטחים שהמדינה האסלאמית כבשה. למי יוחזרו השטחים האלה, מי ישלוט בהם בעתיד, זו שאלה גדולה ופתוחה, אבל מי יילחם? אז ראשית יילחמו אלה שאין להם אופציה אחרת - השיעים המוכים, חסרי המורל בעיראק, הכורדים במפגש הגבולות, האיראנים המנסים למנוע את נפילת המשטר השכן בבגדד, חיזבאללה, השיעים.

וכאן, למערב יש בכל-זאת תפקיד. לקח זמן רב, רב מדי, ואולי כעת מאוחר מדי, אבל הבית הלבן הודיע השבוע שהאסטרטגיה של ארצות-הברית נגד המדינה האסלאמית אינה עובדת. וכעת, באיחור נורא ומחפיר מתחילה וושינגטון לחמש את הקבוצות הסוריות (בעיקר את צבא סוריה החופשית) הנלחמות בשתי החזיתות, הן נגד משטר אסאד והן נגד המדינה האסלאמית - ומנוצחות בשתיהן.

אמנם אין בהיסטוריה "מה היה קורה אילו", אבל בכל-זאת - אם נשיא ארה"ב ברק אובמה היה מחמש את צבא סוריה החופשית בתחילת ההתקוממות נגד אסאד, לפני שלוש שנים, במקום לגרור רגליים ולהיות משותק על-ידי זכר המוג'אהדין באפגניסטן, אולי היינו היום במצב של סוריה פוסט-אסאד, בלא המדינה האסלאמית, בלא השפעה איראנית המגיעה אל גבול ירדן, בלא 200 אלף הרוגים בסוריה, ועוד 100 אלף בעיראק; ובמזרח-תיכון מעט שפוי יותר, יציב יותר.

זה לא קרה. צבא סוריה החופשית כיום הוא רק צל של עצמו, אולי אינו קיים למעשה ככוח לוחם. אבל זה החלב שנשפך. הברירה היחידה למעשה כעת היא חיזוק הכורדים, הכוח הצבאי האפקטיבי היחיד, וכיפוף זרועה של טורקיה כדי שתסייע להם - או לפחות לא תמנע את מעבר הסיוע להם; והמשך רצוף של התקיפות האוויריות ופעולות מודיעין וקומנדו שונות.

ואחרי הניתוח הפסימי הזה, נראה כי המדינה האסלאמית תנוצח לבסוף. יש לה יותר מדי אויבים המקיפים אותה. השאלה היא - כמה זמן זה ייקח, כמה דם עוד יישפך כדי להשיג זאת.

ודבר בעייתי נוסף - גם אם המדינה האסלאמית תנוצח, אפילו תיעלם כמדינה או כארגון טרור, הרעיון הג'יהאדיסטי, האסלאם הקיצוני, יישאר. בניגריה הצפונית, בקווקז, במחוז אנבאר, וכן בפרברים של פריז, לונדון, סידני, בולטימור, ימשיך רעיון הג'יהאד לקסום, ימשיכו ההטפות הקנאיות, מוסלמים ומתאסלמים יחלמו על מלחמת קודש ועל פיגועי טרור, שישפילו את המערב השחצן, ימוטטו את הכופרים היהודים והצלבנים - וחלקם אף ינסו לבצע אותם.

הכותב הוא עורך חדשות החוץ, ערוץ 1