פני הדור

"תנו לי לכאוב את אובדן היופי. תאמרו לי שצריך להיכנע לזמן המנצח. תאמרו לי לחפש עניין בעשייה, בבילוי, בשימוש חכם בזמן ההווה הנותר. אובדן היופי הוא הביטוי החיצוני לאובדן הרבה יותר גדול. הוא מסמן את חולשת הגוף, המוח, והנפש. בשל היותו חיצוני ייתכן שהוא נתפס כשורש הבעיה, כגורם הראשון לאפליה. זוהי מלחמת הקיום", כך כותבת האמנית אורה ראובן בקטלוג התערוכה "רוך וקושי: הגיל השלישי - המגדר הרביעי, זקנה באמנות עכשווית", שאצרה יחד עם שגיא רפאל ומוצגת כעת בגלריה 8P בתל-אביב.

ראובן מבוגרת מרפאל בכמה עשורים. כמה בדיוק? לא שאלתי, זה לא חשוב. השפה המשותפת שלהם, העניין המשותף בביטויים של זקנה באמנות - הם שעמדו במוקד התערוכה. אמנים (צעירים ומבוגרים), מתייחסים לזקנה מתוך עמדת התבוננות נוקבת. הגוף המזדקן, הקשר ההורי או הזוגי, המצב המנטלי או הרגשי - כולם עומדים למבחן בעין בלתי מרחמת.

ראובן, שהגיעה לנושא לאחר שעבדה על סדרת דיוקן עצמי בעירום, הרחיקה לכת וטבעה את המושג "המגדר הרביעי", המתייחס למיניות ולאטרקטיביות - נושא שאף הוא זוכה היום ליותר לגיטימיות בתרבות. "בזקנה הגבר מאבד אט-אט את תכונותיו הגבריות והאישה מאבדת את תכונותיה הנשיות. הם חדלים להיות יצורים מיניים, נחשקים, מחזרים ומחוזרים, כי כך מצפים מהם", היא מסבירה.

"מגדר רביעי" או תופעת טבע? "פריחה שנתאחרה" או שקיעה מתמשכת אל עבר החידלון? עולם התרבות על ענפיו השונים, הספרות האמנות, הקולנוע, התיאטרון, העיצוב והמוזיקה, מתמודד עם התארכות תוחלת החיים, על היבטיה האופטימיים לצד אלה היותר קשים. גם בעבר היו ייצוגים ונציגים של זקנה במוצרי תרבות, אך כעת נראה שמקומם משתנה - מייצוג שולי וקוריוזי כמעט, מדמויות נידחות ולעתים פתטיות, הופכות דמויות של קשישים למרכזיות יותר במוצרי תרבות רבים.

רפאל מספר שאחת מנקודות המוצא בדרכו לתערוכה עברה בשער מגזין "פיפל" האמריקני, בגיליון פברואר 2014, שעליו התנוססה תמונתה של דוגמנית העבר כריסטי ברינקלי בבגד-ים התואם את עיניה התכולות, שיערה הבלונדיני שופע וגולש, חיוכה חושף שיניים צחורות, ותנוחת גופה משדרת מיניות קורנת ובטוחה בעצמה. "היא בת 60!" זעקה הכותרת (סימן הקריאה במקור). כדי להגביר את התדהמה ואת ההתפעלות, מלווה התמונה הגדולה בתמונה קטנה של ברינקלי משנת 1979, בתנוחה דומה.

"גיל 60 נתפס כקשור בסבתאות יותר מאשר בדוגמנות. יש בדימויים הללו אות לשינוי דרמטי המתחולל בשנים האחרונות, עם הניתוחים הפלסטיים וטיפולי הבוטוקס. נדמה שכיום נשים, וגם גברים, לא רק נראים 'צעירים יותר', אלא גם מרגישים ומתנהגים כך. אם עד לא מזמן, גיל 60 נחשב זקן, הרי שכיום כבר מקובל לראות בו מסמן פוטנציאלי של תקופה נוספת, חדשה ופעילה בחיים, ולא כתחנת המתנה למחלות ולמוות", אומר רפאל.

ויחד עם זאת, הזקנה, בראייה החברתית-תרבותית, היא תקופת הדרה מתמשכת, שבה נפלטים הקשישים מהמעגל היצרני, הפעיל, המשפיע, וגם מהמעגל הרגשי, הרומנטי ואף המשפחתי. בתערוכה הם מציגים את מבטם של אמנים מבוגרים על עצמם ועל זולתם, אך גם מבט של אמנים צעירים המנסים לרדת לחקרה של הזקנה.

מראה אישה המורכבת משלושה דורות, מאוחה בסיכות, בעבודתה של האמנית אנגרט סולטאו, מציג מעין שושלת מטריארכלית, מלעיגה על הנסיונות לקרוא תגר על הבדלי הזמן הניכרים בגוף.

הצלמת טירני גירון מציגה את גיבורת הסרט "אהבה", השחקנית עמנואל ריבה כשהיא לבושה בכתונת לילה, ומפריחה בועות סבון צבעוניות סביבה. הקשישה נדמית כמי שחושיה אולי מעורפלים והיא משתעשעת כילדה חסרת דאגות. או שמא מדובר בחלום על זקנה הטומנת בחובה עוד רגעי קסם.

גם שי אלוני קושר בין זקנה לילדות. בסדרת העבודות "בראי הזמן" הוא מציג תמונות ילדים מדור המייסדים של קבוצת גבע, לצד דיוקנם העכשווי בעת זקנתם. מעגל החיים נסגר, בעת שהילדים שכל חייהם היו לפניהם, שהתבגרותם הייתה ספוגה באידאולוגיה קיבוצית, נפגשים עם מי שהפכו להיות.

זיקנה היא לא תקלה

היחס לזקנה באמנות ובתרבות אינו מתמצה בהתבוננות. אחד ההיבטים המעניינים של הזדקנות האוכלוסייה קשור דווקא לניסיונות להכליל ולהכיל את הקשישים במעגלי החברה. זאת, כחלק מתפיסת תפקידו של העיצוב כאמצעי לשיפור החברה. בשבוע העיצוב של הולנד, שהתקיים בחודש שעבר בעיר איידהובן, הוקדש אשכול תערוכות בבית העירייה לעיצוב המתייחס לזקנה, תחת הכותרת "G/old", הקושרת מילולית את הזהב לגיל.

"לא מעניין אותי לעצב עוד כיסא. הרבה יותר חשוב בעיניי לשמר זיכרון ולאפשר תקשורת טובה יותר בין הדורות", אמר אוצר התערוכה, מרסל סלוטס. "זקנה היא חלק מהחיים ואנחנו צריכים להפסיק להסתכל עליה כאל תקלה".

סלוטס מציג מעין "אלבום זיכרון", שפיתח עם עמיתיו, שבו מתבקש האדם הקשיש לספר על זיכרון ילדות, להיזכר בשמות, כתובות, טעמים ומאכלים אהובים, לתאר הרגלים וסגנון חיים. המטרה כפולה: ראשית: זוהי דרך להילחם באובדן הזיכרון ולשמש כעוגן ומשענת לקשישים שזיכרונם נפגע בתהליך דמנטי. שנית, זוהי הפגנת כבוד ויחס אישי לאדם ולזהותו, שהולכת לאיבוד כאשר הוא הופך למשל לחוסה במוסד לדיור מוגן. אלבומים כאלה מיועדים להיות זמינים להיכרות עם אנשי הצוות ועם דיירים נוספים, ולשפר את ההיכרות ואת הקשר הבין-אישי.

פרויקט אחר עסק בהצמדת זהות לחפצים שעוברים מיד ליד. כאשר אדם עובר לבית אבות, אפילו כשהוא בריא ומתפקד לגמרי, הוא נאלץ להיפרד מרוב חפציו. רהיטים אהובים ונוחים, בגדים, אוספים, זיכרונות של שנים רבות, מוצאים את דרכם לחנויות יד שנייה ולשוק הפשפשים (במקרה הטוב, אם לא נזרקו לזבל). יוזמי הפרויקט ראיינו קשישים ותיעדו את החפצים היקרים לליבם, והצמידו לכל חפץ מעין "סיפור חיים" המציין מי היה בעליו ומה חשיבותו. כך, פריטים סתמיים הפכו לבעלי ערך מוסף, עם סיפור אנושי.

המיזם העסקי "Granny's Finest" נולד כאשר היזם, ניק ואן רוד, בשנות ה-20 לחייו, ביקר את סבו השוהה בבית אבות. "פגשתי שם קשישה שסרגה דברים נהדרים אבל לא היה לה למי לסרוג", הוא מספר. מכאן התפתח מודל עסקי-חברתי, שמשדך בין קבוצות של "סבתות סורגות" למעצבי מוצר ואופנה צעירים (יחסית), המתכננים את הקולקציה ומעניקים לה את הלוק הנכון.

גם במחול, כמו בתיאטרון, בקולנוע ובאמנות הפלסטית של השנים האחרונות, הזיקנה - שנראתה בעבר כענן אפור מאיים התלוי מעל אופק החיים - הופכת לנושא לגיטימי ורב פנים, מלא תוכן ומעורר דילמות מורכבות. הכוריאוגרפית והחוקרת גלית ליס העלתה ב-2008 את היצירה "גילה" בהשתתפות רקדניות מבוגרות, לא מקצועיות. בימים אלה היא מעלה במסגרת פסטיבל "הרמת מסך" את היצירה "557", שנקראת כך על פי סך הגילאים של המשתתפות - בנות 60-80 "שגופן (למעט אחת), חף מכל קידוד תנועתי מקצועי", היא אומרת. "העבודה מבקשת להניח את הגוף המבוגר והיומיומי, הלא-מיומן והבלתי-מהוקצע, כערך אסתטי העומד בפני עצמו".