חג האלימות

פעם בשנה חוגג העולם "יום-הולדת" למאבק באלימות נגד נשים. מוסדות האו"ם קבעו את התאריך 25 בנובמבר, כ"יום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים", ולקראתו פוצח העולם בזרם של גינויים, מחקרים וסיפורים על גברים מכים ועל נשים אומללות, או מתות, על תלונות, חרדות ועל מקלטי סיוע. למחרת, מדפדפים אל הכותרת הבאה, הנרות כבו, הזר הנבול נזרק, וכל הסטטיסטיקות והבכי הכבוש - היו כלא היו. זה טבעו של עולם.

על אף ההתקדמות שחלה בשנים האחרונות בתחום מעמד האישה, ולמרות חוקים וכללים שנועדו להגן עליה, הטרור נגד נשים ממשיך לגבות קורבנות בגוף ובנפש. יש אומרים כי אחת מעשר, יש טוענים שיותר מזה, סובלת מאלימות הגבר במשפחה. פה ושם, מתגלה גם אלימות של אישה כלפי בעלה, או של שניהם נגד הילדים. איש כבר לא נופל מהכיסא. הידיעות הולכות ומצטמקות, ואחריהם יש ידיעות מעניינות יותר בעמודי הכלכלה, או במדורי הספורט והרכילות.

דפוס האלימות במשפחה חוזר על עצמו שוב ושוב, כמעט כמו מעגל סגור: מתיחות גוברת בין בני-הזוג, מריבות, איומים והשפלה, התפרצות אלימה, ואחריה חרטה ותחושת אשמה, וחוזר חלילה. נשים רבות נשארות במערכת זוגית אלימה, בשל תלות כלכלית או רגשית בגבר המתעלל. הצעה שלה להיפרד, או ניסיון בריחה, עלולים רק להחריף את מסע הטרור הזה.

לא צריך להיות סוציולוג, פסיכולוג או קרימינולוג, כדי להבין שהאלימות לא נוצרת יש - מאין. האווירה הפוליטית, הכלכלית, הסוציאלית והביטחונית, מהווה קרקע גידול נוחה ופורייה לגידולי הפרא הללו: לנוכלים, לגנבים, לשודדים, למושחתים פוליטיים, לסוחטי דמי חסות, לסרסורי זונות, וגם לבעלים המכים. כל אחד לחוד, וכולם יחד. יש ממי ללמוד. נערים דוקרים נערים בפתח המועדון, שכנים הורגים שכנים בגלל סכסוך על מקום חניה, כנופיות מפוצצות מטענים מתחת למכוניות, חוקי הג'ונגל משתלטים על החברה, ואף שחושינו אינם נעשים קהים לאלימות, רבים מצקצקים בלשון ועוברים לסדר היום.

גורמי החוק והאכיפה נוהגים, משום מה, הרבה פעמים בהססנות או בסלחנות. מאבטח אלים היכה השבוע קשיש על כיסא-גלגלים. עד אשר יוגש כתב אישום, אם בכלל, איש לא יזכור את המקרה, ועסקת-טיעון תבטלו כעפרא דארעא. יש לו הרבה נסיבות מקילות, למאבטח המסכן; אתמול, למשל, הוא חזר הביתה עייף ושתוי, ולא הספיק להרביץ לאשתו. גם זה משהו.

תופעת האלימות חוצה גבולות, מגזרים, עדות ותרבויות. היא לא פוסחת גם על המחנה הדתי והחרדי, ולכן חשוב שגם מנהיגיהם יהיו אקטיביים במאבק הסיזיפי, שלעולם אינו נגמר. עצימת עיניים היא כמעט כשותפות במעשה. אסור להסתיר, אסור להחליק, אסור לוותר, אסור לרחם על מעשים אכזריים. במקום לבנות עוד ועוד מקלטים לנשים מוכות, יש לבנות תאי-מאסר לגברים מכים. לא את הקורבן צריכים להרחיק מהחברה, אלא את הפושע, בין אם נהג בשכרות, בין אם השליך חפצים במשחק כדורגל, סחר בסמים, הרביץ לשכנו, או התעלל באשתו ואפילו בבעל-חיים אומלל. ההרתעה חייבת להיות אפקטיבית, מיידית, ממוקדת, חריפה ובלתי מתפשרת.

אם נדע לטהר את אווירת סדום, אם נשקיע בחינוך את מה שצריך להשקיע, ואם נשכיל לשמור על חיי משפחה שלווים ומכובדים הדדית, אולי בעוד כמה שנים נוותר על "יום-ההולדת" העצוב הזה, שרק מציף - אבל לא ממש פותר - את כאבן וזעקתן של נשים חבולות, פצועות, מצולקות, אנוסות, מסורבות גט ובוכיות. אלה שלא נרצחו.

הכותבת היא יו"רית תנועת האישה הדתית-לאומית "אמונה"