רק לא כחלון

ושוב אותו תסריט מוכר. ממשלה שנישאה על גלי הבטחות לעתיד טוב יותר, לחילוץ העניים מהעוני, להורדת המשא הכבד מעל מעמד הביניים, לתיקון עוולות הממשלה הקודמת, לרפורמות שיטיבו עם ציבור הבוחרים - נכשלת, והולכת הביתה. קרל מרקס אמר שההיסטוריה חוזרת על עצמה - בפעם הראשונה בתור טרגדיה ובפעם השניה בתור פארסה. ואנחנו, שבעי טרגדיות וחיים בתוך פארסה מתמשכת, לא מסוגלים לנתק את עצמנו מרכבת ההיסטוריה שדורסת אותנו תחת גלגליה.

וכי למה לנו? יותר נוח להשתכנע שהנה, עכשיו באמת יהיה טוב יותר, מאשר להשלים עם האופן שבו שינויים מתנהלים: או ככה, או אחרת - אין אמצע. זה לא שאנחנו רוצים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, או לרקוד על שתי חתונות. כבר התבלבלנו לגמרי. אנחנו מתעקשים להשתכר באותה חתונה ולרקוד על העוגה עצמה. אחר כך אנחנו מתפלאים שאנחנו לא מצליחים לנהוג הביתה ותוהים למה כל הבגדים שלנו מוכתמים בשוקולד.

אי אפשר להצביע פעם אחר פעם לנסיך התורן, הליברלי כביכול, הקפיטליסט הנאור, ולצפות לשינוי. זה לא עבד עם ד"ש, לא עם שינוי, לא עם הגמלאים, לא עם קדימה, לא עם התנועה ולא עם יש עתיד. תומכים בהקטנת השפעתה של הממשלה, בשוק חופשי, בהמשך השליטה בשטחים? יש למי להצביע. מאמינים בהתערבות ממשלתית רחבה, במסים גבוהים ובהרחבת השירותים? גם לזה יש תשובות. אבל להתערב בשוק הנדל"ן בסביבה של היצע נמוך, לתמוך בהורדת מסים על חשבון הגרעון, להבטיח מלחמה בשחיתות כשאתה שייך לאליטה הכלכלית-אשכנזית ועוד סתירות רבות וטובות - את זה אי אפשר לעשות. תחת השמש אין כל חדש, ודרישת שלום ליאיר לפיד ממפלגת ד"ש.

והרי כל כך ברור מה יקרה עכשיו, שזה כבר מכאיב בעיניים. יבוא הנסיך החדש (או הישן), משה כחלון שמו, יבטיח הבטחות, יחלק סוכריות ויכריז: דרך האמצע היא דרך המלך. קפיטליזם, אבל נאור. הקלות לפלסטינים, אבל רק בתנאים שלנו. חיסול העוני, אבל לא באמת. לקחת לעשירים, אבל להשתעבד לבנקאים. רפורמה בשוק הריהוט, הורדת מכסים בתחום הקוסמטיקה. פיצ'פקעס. הרבה אוויר בלי מהות.

הלוואי שאתבדה, אבל נראה כי הפארסה הזו תחזור בתלבושת אחרת בבחירות הקרובות. אלא אם נדע לסיים כבר את החתונה ולאכול את העוגה. שמאל, ימין, שמאל, ימין. אין רגל שלישית.