סערת ההאקרים והסרט הגנוז

אכתוב את הקלישאה הבאה כבר בהתחלה ואפרוק אותה מעל ליבי: האירועים סביב הפצתו, כלומר אי-הפצתו של הסרט "ראיון סוף", היו יכולים להוות בסיס לסרט הוליוודי מרתק. סביר להניח שסרט לא פחות טוב מהסרט עצמו. אגב, באנגלית שם הסרט הוא "הראיון" בלבד, אבל אצלנו יש התמחות ארוכת-שנים בשינוי-עד-עיוות שמות של סרטים.

ועוד הערה כבר כאן: לכאורה יש כאן סדרת אירועים משעשעת, אבסורדית. והיא אכן גם כזו, אבל היא גם מפחידה, מפחידה מאוד, וביותר ממובן אחד.

ניתן לפתור זאת במשיכת-כתף: אז לקים ג'ונג און, השליט של קוריאה הצפונית, אין חוש הומור, מה עוד חדש. הרי גם לאביו, לסבו ולכל מי שקשור איך שהוא למשטר - הגברת הזועפת המקריאה באיומים את החדשות, הגנרלים ואנשי משרד החוץ המאיימים בכליה על כל מי שעומד בדרכה של קוריאה הצפונית אל השגשוג - איש מהם לא ידוע בהומור, בלבביות, ובעצם בכל רגש אחר פרט לקנאות ולהערצה לשושלת קים.

הרעיון ב"ראיון סוף" אינו רע בכלל: מפיק וכתב - פרנקו ורוגן, שגם כתב והפיק, שתוכניתם הטלוויזיונית מקבילה, נניח לתוכניתו של גיא פינס, מתמחים בראיונות עם סלבריטאים. יום אחד הם מקבלים הזמנה לראיין מעריץ - קים ג'ונג און, ומגויסים לסוכנות הביון המרכזית כדי לרצוח אותו תוך כדי ראיון.

עד כאן אנו יודעים, וכנראה לא נדע יותר מכך, כי למעט מתי מעט איש לא ראה את הסרט: עלתה חמתו של קים ג'ונג און עד להשחית, והעלילה הופכת לביזארית באמת ובתמים.

נקמת דם של שליט מופרע אכן לא ברא השטן, וקים הושיב על המשימה את יחידת ההאקרים שלו. אחת הסכנות הגדולות במתקפות סייבר היא, שאינך יודע מי התוקף, אם הוא מיומן. מאיזו מדינה יצאה המתקפה. אך לא הפעם.

מהר מאוד חברת סוני התחרטה על ההחלטה לעשות את הסרט. בדרך היא גם התחרטה מאוד מן הסתם על שלא השקיעה יותר באבטחת מידע. ההאקרים פרצו למחשבי החברה והחלו לפרסם הכול - תכתובות מיילים ארסיות ועסיסיות של בכירי סוני, שהביאו אותם לפרסם עשרות התנצלויות מתרפסות חסרות תועלת, סרטים שטרם יצאו, תסריטים לפרויקטים עתידיים - כולל ג'יימס בונד הבא, מה לא.

השלב הבא היה אמור להיות הקרנת הסרט החל מהשבוע, בחג המולד, ואחרי הבאזז הצפוי - שהרי לא כל יום יוצאת מדינה בעלת נשק גרעיני למלחמה נגד תאגיד בידור - הסרט היה מקבל ביקורות טובות יותר או פחות, ונעלם במחשכי ה-VOD.

אלא שאחרי שקבוצת ההאקרים הוכיחו כי ידם האלקטרונית הארוכה אכן יכולה להגיע לכל מקום: חבורת ההאקרים, שכינוים האירוני הוא "מלאכי השלום", פרסמה איומים נגד כל מי שיעז להקרין את הסרט.

וכך הסרט, שאמור היה להיות מוקרן לראשונה בחג המולד (שחל ב-25 בדצמבר), הוקפא. 5 רשתות בתי-הקולנוע הגדולות בארצות-הברית הודיעו כי לא יקרינו את הסרט; והאמת, לאור מה שקרה לסוני, קשה להאשים אותן.

בשלב זה הסרט, שהושקעו רק בהפצתו ובשיווקו 80 מיליון דולר, נגנז ולא יוקרן. העלויות הנוספות עד כה לסוני - החל במיליוני הדולרים שקיבלו רוגן ופרנקו ועד עלויות מסע יחסי הציבור שייזקקו לו, התגברות על ההדלפות, שדרוג מערכת האבטחה ומה לא, מגיעות לכרבע מיליארד דולר, והסכום הזה מאמיר כל הזמן. ברור שפרויקט נוסף שעמד לעסוק בקוריאה הצפונית, בהובלת הקומיקאי סטיב קארל והמפיק גור וורבינסקי, נגנז בחיפזון.

אך הסערה לא שוככת. בסוף השבוע התייצב נשיא ארצות-הברית ברק אובמה מול המצלמות כדי לשאת את נאומו השנתי. בין השאר הוא אמר כי סוני טעתה כשנכנעה ללחץ, ושאכן, קוריאה הצפונית היא שעמדה מאחורי מתקפת הסייבר. סוכנויות הביון האמריקאיות הוכיחו זאת, דפוס הפעולה זהה למתקפת סייבר על מתקני התשתית של קוריאה הדרומית לפני כשנה, ולדברי אובמה, היא תשלם מחיר במקום ובזמן שעליו תחליט ארצות-הברית.

תגובתו של קים לאיום האמריקאי הייתה הודעה רשמית שזה שקר, אבל קים מושיט עלה של זית, ומציע חקירה משותפת של פיונג יאנג ווושינגטון כדי למצוא ולהעניש את האחראים לפשע.

אני מקווה שאתם הקוראים שומעים את הסרקסטיות בקולי דרך הדפוס. ההאקרים אמרו שסוני קיבלה את ההחלטה הנכונה ולא יענישו אותה עוד. מאפיה במיטבה.

עד כאן האירועים, המשעשעים בדרך מעוותת כל שהיא. אלא שהם לא, ממש לא מצחיקים. להיפך - הם מפחידים ואמורים להפחיד את כולנו.

ראשית, יכולות הסייבר של קוריאה הצפונית. היכולת לפרוץ לתאגיד ענק ולעשות בו כחפצה. נזכיר שלפני כמה שנים חדרו האקרים של צבא סין לחברות ענק אמריקאיות אחרות, בהן חברות העובדות ישירות עבור צבא ארצות-הברית, והוציאו שרטוטים ותוכניות של מטוסים, ציוד מתקדם, כלי נשק ועוד ועוד.

וכך אנו רואים בבהירות קטלנית את הפגיעות והחולשה האדירה של המערב ללוחמת סייבר. מצב שבו כמה קוריאנים, רוסים, סינים מיומנים - וניתן להוסיף לרשימה גם איראנים, וכנראה בקרוב גם האקרים של מדינת האסלאם - יכולים לשתק בקלות גם חברות, לרבות חברות תשתית, בסיסי צבא, וגופים חיוניים אחרים.

מולדתם של האמיצים? הספק הולך ומתגבר

מחשבי הממשל האמריקאי לכל שלוחותיו, מהבית הלבן דרך הפיקוד האווירי האסטרטגי וכלה בבנק הפדרלי, עומדים בפני 2,000 התקפות מחשבים ביממה. וההתקפות נעשות מתוחכמות יותר מדי יום. ואם כך בארצות-הברית - מה עם שאר העולם, ישראל למשל?

הנקודה הבאה היא האנושית: העובדה שמדינה שיש לה צבא המונה כמיליון חיילים מאומנים, בהם חיילי קומנדו שמעדיפים התאבדות על פני נפילה בשבי, מוכנה לעשות מעשים קיצוניים בכל קנה-מידה, וזאת בזמני שלום, רק כי לדעתה כבודו של השליט, אפילו לא נפגע, אולי ייפגע. העובדה שהיא לוקחת ברצינות קומדיה קולנועית במשקל קל כדי לצאת במסע הרס והשמדה, אומרת דורשני.

כלומר, בקצרה, קוריאה הצפונית אומרת לעולם, שהיא לא משחקת, ולא תשחק על-פי כללי המשחק הבינלאומיים המקובלים. אמנם ידענו את זה, אבל איך שהוא מדי פעם צצה התקווה, שאולי-אולי המדינה המסוגרת, מטילת האימה הזו, מוכנה להתחיל ולשחק לפי כללים כל שהם, להיכנס לדיאלוג עם שאר העולם. אך התקווה הזו מיד מתנפצת שוב ושוב.

ואולי חשוב מכול: מדינה קטנה יחסית הצליחה להוריד על ברכיה חברת ענק, ובעצם את ארצות-הברית. איש לא עמד לצידה של סוני, שנאלצה להתקפל מול בריונות בקנה-מידה קולוסאלי. ומה הלאה? מה כאשר קוריאה הצפונית, רוסיה, או מי שלא יהיה, יחליטו לסחוט חברה אחרת בעולם? הסחטנים יודיעו לסוני, גוגל, בואינג וכו', שיפסיקו כל קומדיה, שירותי חיפוש על קוריאה, ושיתחילו להעריץ את קים ג'ונג איל, או את אבו-בכר אל-בגדדי, כי אחרת יבולע להן?

מה אז? הרי כל הרעים של העולם, ויש לא מעטים מהם, הסתכלו על מה שקרה בשבוע שעבר, וציינו לעצמם שהעכבר שאג, והאריה, שכבר מזמן אינו מטיל אימה כבעבר, התקפל ורק תקף את האולפן שנכנע לאיומים והודיע בנימוס שהעכבר ישלם על כך, אולי, פעם, בעתיד.

איש אינו מצפה מחברת סוני ומרשת בתי-קולנוע להיכנס למלחמה מול מדינה מטורפת, אלימה ומסוכנת. וגם אובמה לא יכול לעשות הרבה כרגע. אבל אם ארצות-הברית אינה מגיבה על מה שהנשיא הגדיר כ"סכנה ממשית לביטחון הלאומי האמריקאי", ולא מגיבה לשינוי מוחלט של כללי המשחק במסחר החופשי שהם הבסיס לכלכלה ולאידיאולוגיה שלה ושל המערב, אם היא אינה מגיבה למתקפה על חופש הביטוי, אבן-יסוד בהגות המערבית, אם היא לא תגיב במהירות ובתקיפות, ההתקפה הבאה, המסוכנת הרבה יותר, היא רק עניין של זמן.

השורה האחרונה בהמנון האמריקאי, "דגל הכוכבים והפסים", מדברת על "ארצם של בני-החורין, מולדתם של האמיצים". אז ארצות-הברית היא אולי ארצם של בני-החורין. לגבי החלק השני, מולדתם של האמיצים, המוכנים לעמוד על עקרונותיהם, להילחם למען מה שהוא האינטרס שלהם בסופו של דבר - כאן הספק הולך ומתגבר מיום ליום.

■ הכותב הוא עורך חדשות החוץ של ערוץ 1.