לנער את הקרקס

המתקפה של יו"רית "התנועה" ציפי לבני על ראש-הממשלה בנימין נתניהו בתוכנית הסאטירה "מצב האומה". סרטון היו-טיוב של יו"ר "הבית היהודי" נפתלי בנט, שלועג לשמאלנים תל-אביבים. האם יו"ר "העבודה" יצחק הרצוג הוא חנון או קילר. ח"כ אלי ישי טורק את הדלת ועוזב בזעם את ש"ס. השר לשעבר משה כחלון לא שעה לתחנוניו של יו"ר "יש עתיד" יאיר לפיד. השר אורי אריאל רב עם בנט. אלה היו האירועים המרכזיים בשבוע שעבר במערכת הבחירות. כלומר, בשיח הציבורי. וליתר דיוק, בתקשורת הישראלית. הבה נסכם אותם בסאונד-בייטס קצרים: ציפי מביכה. נפתלי היפסטר. בוז'י חנון. ישי עצבני. יאיר מסכן. אורי נעלב. עכשיו הכול מובן? אפשר לעבור לפרסומות?

הבעיה היא שהחיים אינם אוסף של סאונד-בייטס. והמציאות לא גרה לה בתוך אפליקציה בסמארטפון. במציאות, מאות-אלפי בני-אדם חיים מתחת לקו העוני. האלימות גואה לממדים מבהילים. מערכת הבריאות בקריסה מתמשכת. החינוך בשפל. אין צורך להכביר מילים על יוקר המחיה. על המצב בשוק הדיור. על הפקקים בכבישים. ועל ההידרדרות ביחסינו עם העולם המערבי.

כולנו חיים כאן, מכירים את הליקויים, הפשלות והמחדלים, אבל מערכת הבחירות מותירה אותנו אדישים, סקפטיים, שלא לומר מיואשים. והסיבה היא, שהפוליטיקאים שלנו כמעט אינם עוסקים בדברים המהותיים בחיינו, בעניינים שמטרידים אותנו רוב שעות היממה, במה שחשוב לנו באמת, אלא עסוקים בניגוח הדדי, בפנייה למכנה-המשותף הנמוך ובהפרחת סיסמאות נבובות, ריקות מתוכן. לתפארת מדינת ישראל.

הם לא האחראים היחידים לרידוד השיח הציבורי. גם לתקשורת יש חלק נכבד בכך. בכל מערכת בחירות בארה"ב שני המתמודדים לנשיאות, הנשיא המכהן והמועמד שקורא עליו תיגר, נפגשים לשלושה עימותים לפחות, שכל אחד מהם עוסק בנושא שונה. למשל, יחסי החוץ, או מצב הביטחון האישי. איש מהמועמדים אינו חולם לבטל את השתתפותו בעימותים שאורכים שעה לפחות. רק בישראל, ראש-הממשלה יכול לא להתראיין במשך שנה וחצי, כדי לא להישאל שאלות קשות, ולהמשיך ולהפקיע זמן מסך, בלי בושה, לטובת תעמולת בחירות.

אבל נתניהו לא לבד. לצדו ניצבת מערכת חדשות 2, וגם זו של ערוץ 10, וגם את ערוץ 1 קשה לנקות. במקום שהעיתונאים, וגם הפרשנים, ידרשו תשובות מנומקות ודין-וחשבון מפורט מחברי הממשלה היוצאת על תפקודם והישגיהם, הם עסוקים ברכילות, ומניחים להם לשאת דברי תוכחה נגד האופוזיציה. והרי מהי מהותה של מערכת בחירות אם לא משאל-עם על תפקודה של הממשלה: מה עשתה, מה לא עשתה, איפה הצליחה, והיכן הזניחה.

מתי בפעם האחרונה ראיתם בחדשות 2 דיון סוער, מתארך ומעמיק על יוקר המחיה? האם צפיתם בערוץ 10 בשיח נוקב על האפשרות להגיע לשלום? לעומת זאת, נחשו כמה דקות הוקדשו השבוע למורה לפיתוח קול של הרצוג, כי זה מאוד חשוב. או פיקנטי. או מביא רייטינג.

ועכשיו ברצינות: רידוד השיח הציבורי הופך את מערכת הבחירות לזירת ריאליטי, עם פוליטיקאים המגלמים דמויות ביזאריות, קרקסיות, שזקוקים נואשות לאהדת הקהל. הנה הבדרן מהבית היהודי, הנה הצעקנית מהליכוד, הנה המיואשים מיש עתיד, והנה אלי ישי שנעלב מאריה דרעי. רגע, ומה עם האידיאולוגיה שלהם? יש למישהו מושג קלוש?

הסיבה המרכזית לכך שמנדטים רבים בבחירות הללו עומדים לעבור ל"כולנו", מפלגתו של משה כחלון, בלי שאיש יודע מה הן דעותיו ומי הם אנשיו, נעוצה בייאוש שלנו ובהשטחת השיח לכדי התרשמות אישית המגולמת בצמד המילים "הוא נחמד".

כעת, פחות משלושה חודשים לפני קו הגמר, שומה עלינו להתנער ולדרוש מאישי-הציבור סביבנו לדבר לעניין, להניח בפנינו תוכניות פעולה לטווח הקצר והארוך, ולהבהיר לנו כיצד יהפכו את חיינו ואת חיי ילדינו לטובים ולבטוחים יותר. לא פחות.