שנת 2014 לא הייתה שנה טובה. על כך כולם כמעט יכולים להסכים, למרות כמה נקודות-אור בודדות: קריסת מחירי הנפט פגעה בכמה מדינות שלא נזיל דמעה על שכלכלתן נפגעת, בראש ובראשונה - איראן; נחתם סוף-כל-סוף הסכם גלובלי על פליטת גזי החממה, נראה מה ממנו יבוצע; הכלכלה האמריקנית מתאוששת. החמצתי משהו?
אבל זה ש-2014 לא הייתה שנה טובה, לא אומר שמעבר לפינה, כבר מסוף השבוע הקרוב, ממתינים לנו אושר ועושר. לצערי, ואני מקווה שאתבדה, 2015 הולכת להיות שנה גרועה לא פחות. למה ליפות את התחזית? גרועה יותר. אולי הרבה יותר.
ונתחיל בשכונה השלווה והסימפטית שבה אנו חיים. לישראל תהיה שנה לא קלה ולא פשוטה.
בתחום הכלכלי-חברתי: הצמיחה מדשדשת, הפערים הכלכליים-והחברתיים ממשיכים, יוקר המחיה מעיק, ועוד. המנהיגים שייבחרו יצטרכו, אם רק יוכלו, אם רק ירצו, אם תהיה להם קואליציה ואם ואם ואם לקבל החלטות לא-פופולריות ו/או שאינטרסים גדולים וחזקים יתנגדו להן בתוקף.
בזירה המדינית חיצונית, אנו מתקרבים במהירות לרגע ההכרעה, שבו ישראל תיאלץ או תאולץ להחליט על גורל השטחים, הסכם שלום או סוג של הסכם עם הפלסטינים. בכל סיכון יש סיכוי, ובתהפוכות האדירות העוברות על העולם הערבי יש הזדמנות מסוימת, לא גדולה, להגיע להסכם כולל עם הציר הסוני המתון, אבל שוב - לא ברור שזה אפשרי מבחינת הצד השני, או מבחינתנו אנו. אבל הלחץ המדיני-כלכלי כבר כאן, והוא יהיה מכאיב ומסוכן בהרבה ככל שיחלוף הזמן.
איך ייראה העולם תחת הנהגה סינית
אנו מאבדים את תמיכת העולם, אנו מאבדים ידידים וצוברים אויבים, דעת-הקהל העולמית פונה נגדנו, והקריאות לחרם כבר אינן עניין של השוליים התמהוניים באקדמיה או בשמאל הרדיקלי. דאגתי הגדולה היא, כשאני רואה סביבי את הטפטוף המתמיד - כמה אלפי ישראלים שיוצאים מהארץ בכל שנה, היי-טקיסטים, רופאים, חוקרים, יזמים העושים רילוקיישן, לפוסט-דוקטורט, המוסעים לחפש את גורלם באוסטרליה, קנדה וארצות-הברית, ואובדים לנו. מעטים, מעטים מדי מהם חוזרים לארץ. בארה"ב יש כבר פקולטות שבהן רבע ויותר מהחוקרים הזרים הם ישראלים. לטווח הארוך אובדן המוחות והכישרונות האלה הוא סכנה גדולה מכול לחברה הישראלית, המפוצלת ושסועה גם כך.
ושכנינו, כמובן. הפלסטינים ממשיכים בדרכם להכרה בין-לאומית. וישראל במחדליה לאורך השנים רק מסייעת למסע ההסברה שלהם. האם מישהו מאמין שמבצע צוק איתן היה סבב הלחימה האחרון בינינו לבין עזה? וחיזבאללה, הם לא נגוזו. שוב - אויבינו ובהם חיזבאללה ואיראן, נחלשים, מאבדים לוחמים בשדות הקטל של סוריה. ואולי בשנה הקרובה נראה חתימה על הסכם גרעיני עם איראן, אולי אפילו הסכם טוב הניתן לבדיקה ולאכיפה. הלוואי. אבל המלחמה בין הסונה לשיעה, בין הג'יהאדיסטים לשאר העולם רק מתחזקת.
"השוטר של העולם" הגיש את התפטרותו. בסוף השנה ייצאו החיילים הקרביים של ברית נאט"ו מאפגניסטן, יישארו רק מעטים. אחרי 12 שנים ויותר של לחימה, של כיבוש אפגניסטן, של טריליון דולר ואלפי חיילים אמריקנים שנהרגו באפגניסטן לבדה - אם נוסיף את העלות בכסף ובחיי אדם בעיראק נגיע למספרים נוראיים בהרבה - ארצות-הברית עוזבת. משאירה מל"טים, וכוחות מאומנים-למחצה, מבוהלים, האמורים להתמודד בעיראק ובאפגניסטאן עם הטליבאן, עם אל-קאעידה, עם דאע"ש וכיו"ב.
ובבית האמריקני פנימה? הכלכלה משתקמת והבורסה עולה, נכון, אבל הייצור עבר לסין ללא שוב, והאופטימיות האמריקנית מפעם נעלמה איתו. בטווח הקרוב, ארצות-הברית תיכנס שוב לעווית של המאבק, האידיאולוגי לעתים, קטנוני לעתים, בין הרפובליקנים לדמוקרטים, בין מסיבת-התה לבין הליברלים. ושוב הקונגרס והממשל ישותקו, רפורמות יוקפאו, נאומים חוצבי להבות יישמעו, ועוד מעט שוב בחירות. העולם לא יחכה בסבלנות כדי לדעת מי ינצח בפריימריז בניו-המפשייר, ומה המצב באיווה. וושינגטון תיאלץ לשוב, ולו לחלק מהמדינות שמהן היא נמלטת כעת. אולי זה יהיה מעט מדי ומאוחר מדי, אבל שוטר חלופי - אין.
בסוף השנה, עברה כלכלת סין את כלכלת ארצות-הברית בגודלה. בפעם הראשונה זה 200 שנה כמעט, מדינה שאינה לבנה, לא אירופית במוצאה, סליחה על הדימויים הגזעניים אבל הם רלבנטיים כאן, היא הגדולה בעולם, המובילה בו. איך ייראה העולם תחת הנהגה סינית, שמנבאים אותה כבר שנים? מה יקרה בעולם שבו ערכים אוניברסליים, הומניסטים, דמוקרטיים, ליברליים - אף שמספיק פעמים בוצעו זוועות בשם אותם ערכים - לא יהיו הערכים שיובילו את העולם, אלא ערכים שמקרה הטוב יהיו קונפוציאניים, ובמקרה הרע דיקטטוריים?
וישנה רוסיה, עם פוטין השואף להקים מרחב אירו-אסיאני בהנהגת מוסקבה. החלום הזה די התפוגג כשאוקראינה, אבן-יסוד באסטרטגיה הזו, הודיעה למוסקבה שגם היא מעדיפה את המערב על פני אמא-רוסיה, ושילמה מיד על חוצפתה בכיבוש ובסיפוח קרים. אבל רוסיה נחלשת, ומעצמה בשקיעה יכולה להיות מסוכנת הרבה יותר ממעצמה עולה. שאלו את קייב, את טביליסי.
לפני יומיים חתם נשיא רוסיה על הדוקטרינה הצבאית החדשה של רוסיה שקבעה, שוב, כי ברית נאט"ו, והמערב, הם האיום הגדול ביותר על רוסיה, ואם יתגשם סוג כל-שהוא של מרחב אירו-אסיאני, בדגש על אסיאני, הוא לא יהיה בהנהגה מהקרמלין אלא מהעיר האסורה. ובהקשר לישראל, בל יהיו לנו אי-הבנות - לא סין ולא רוסיה יבואו ביום-פקודה לעזרת ישראל. הן לא יטילו וטו במועצת הביטחון, לא יפתחו מחסני נשק, לא יעבירו חקיקה בהולה כדי להעביר תקציב מיידי למימון כיפת-ברזל, וגם לא יחלקו אידיאלים של דמוקרטיה מודרנית עם התנ"ך. ממש לא.
סין תמשיך בדרכה הסבלנית להשתלט על משאבי טבע, על שוניות ואיים שמתחת למימיהם יש גז ונפט; תמשיך להתמודד על הלחצים הפנימיים הרבים שיש בה. סין נמצאת במצב קשה יותר משנדמה לעתים. מסעה ל"כיבוש העולם" אינו ודאי, הדמוגרפיה שלה בעייתית, המעמד הבינוני רוצה להשמיע את קולו ושקולו יישמע באוזני השלטון. איכות הסביבה והמים קורסת, הבדלנים, הנוצרים החדשים - כ-150 מיליון איש, על-פי הערכות - רוצים סין אחרת. כל אלה לא נראים כעת מתחת לחיוכיו של הנשיא שי ג'ין פינג, מנהיג מעולה. אבל מה יקרה אם סיר-הלחץ הסיני יגיע לנקודת רתיחה, וזאת בשכונה די מסוכנת ולא צפויה - מזרח רוסיה הריק, קוריאה-הצפונית ההיסטרית והבלתי-צפויה, יפן וקוריאה-הדרומית המודאגות?
ומעבר להימלאיה הודו, שכנתה-יריבתה של סין. האם ראש הממשלה נרנדרה מודי יצליח לבצע את אותו להטוט בקנה-מידה גדול בהרבה, להטיל כישוף על תת-היבשת, שבו הנס הכלכלי של מדינת גוג'אראט יהיה לפתע הנס הכלכלי של הודו כולה? אני בספק. פתגם ישן גורס: "חכם השביל מן ההולך בו". כלומר, בהקשר זה - המוסדות, המסורות אולי לא חכמים יותר מהמנהיג, אבל הם שם, והם חזקים יותר. אז הודו תמשיך להיות מעצמת העתיד, אבל העתיד עדיין רחוק.
"הבית האירופי" ימשיך לקרטע
ומהעתיד אל העבר, אל אירופה השוקעת. בל נגזים בקלישאות ובקביעות פסקניות מדי, אבל האיחוד האירופי נמצא בבעיות, אפילו קשות. אין לו מנהיגים בעלי שיעור קומה, פרט לאנגלה מרקל, שהיא לבדה לא יכולה לשנות אורח-חיים של חצי מיליארד בני-אדם, מסובכים ומסוכסכים. ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר המנוחה פסקה בזמנה שארצות-הברית היא תולדה של אידיאולוגיה, אירופה תוצאה של היסטוריה. וצדקה. העובדה, שמנהיגים בעלי כוונות טובות, הוגים כלכליים ומדיניים עם יותר מדי תיאוריות ליישם, ופקידים בעלי כוח רב מדי, מנסים להגניב מלמעלה איחוד מלא על עמים, שאינם מוכנים לכך, וגם אינם רוצים בכך, לא מסייעת לקידום אירופה.
עם זאת, שלא יהיו אי-הבנות. האיחוד האירופי הוא סיפור הצלחה אדיר. נזכיר איך נראתה אירופה לפני מאה שנה, בעיצומה של המלחמה הגדולה במלחמת החפירות בבוץ של פלנדריה ואלזס, איך היא נראתה לפני 70 שנה, כשהצבא האדום ממזרח והבריטים והאמריקנים ממערב, סוגרים על גרמניה הנאצית, הממשיכה בקדחתנות עד הרגע האחרון להשמיד את העם היהודי, ונבין את גודל ההישג.
אבל כיום, הלחצים הכלכליים החיצוניים על כלכלות שהתאבנו; הלחצים הפנימיים בדמות גלי מהגרים ופליטים המשנים את פני המדינות ומעלים תנועות פופוליסטיות וימניות קיצוניות; הניסיון להעמיד פנים כאילו אפשר להמשיך בעסקים (אירופיים) כרגיל, לא רק שהוא לא יעיל, הוא פשוט מסוכן. אמנם "הבית האירופי" לא יתפורר, אבל הוא ימשיך לקרטע בכבדות כשהמתחים הפנימיים ילכו ויכבידו עליו.
אפריקה תמשיך להיות המקום שמשתדלים להתעלם ממנו. השיר "אין חדשות טובות ברדיו אפריקה" של להקת הרובע הלטיני יצא לפני כ-30 שנה, ולמרבה הצער הוא עדיין רלבנטי. מגיפת האבולה אולי תרוסן מעט, אחרי שהביאה כמעט לקריסתן של שלוש מדינות, אבל המדינה המאוכלסת ביבשת, ניגריה, ממשיכה לדשדש בשחיתותה, בעימות בין הצפון המוסלמי לדרום הנוצרי, כשהארגון המפלצתי המוסלמי-קיצוני בוקו-חראם ממשיך להטיל אימה על צפון המדינה.
ארגונו של אבו בכר שקאו בניגריה הגיע לכותרות כשחטף ביום אחד מאות נערות מבית-ספרן בצ'יבוק, ולמרות תחינות ההורים שבורי הלב, המנהיג המגחך הודיע שלעולם הן לא יוחזרו; וצבא ניגריה וממשלתה חסרי אונים. ולא שמשהו חסר באכזריות למיליציית ארגון הטרור אל-שבאב בסומליה למשל, או לתאי טרור אסלאמיים אחרים. דרום-אפריקה עברה מהר מדי ממנהיגות מלאת השראה - מופת לעולם של דה-קלרק ומנדלה - אל השחיתות של מפלגת הקונגרס הנוכחית, בהנהגת ג'ייקוב זומא, והיא עוד במצב הטוב ביותר ביבשת.
להתנחם בסמארטפון החדש, באפליקציה המגניבה
באמריקה-הלטינית ממשיך הניסוי המרתק במרקסיזם לטיני. בעצם זה המקום היחיד בעולם, שבו אכן חוזרים לשמאל. לא השמאל המתנצל כמו בישראל, או השמאל שאין להפריד בינו לבין הימין המתון באירופה או בישראל. שמאל רדיקלי, אנטי-אימפריאליסטי, אנטי-אמריקני, מלאים תעשיות כאילו ברית המועצות עדיין עימנו, וצ'ה גווארה מנסה להפיל את החונטה בבוליביה. זה נדון לכישלון, כמובן, והמשטרים האלה, בונצואלה במיוחד, בנוסף לכך שהם אנטי-ישראלים, הם דיקטטורות בעייתיות מאוד, אבל לפחות מאתגרים במעט את הסדר הכלכלי הקיים.
כי מדהים להיווכח איך שש שנים בלבד אחרי שהכלכלה העולמית הגיעה למלט-דאון, טריליונים אבדו בשל תאוות-בצע מטורפת, רמאויות, סחר על-סמך מידע פנים, סילוק כל הרגולציות בידי ממשל רפובליקני, קבוצות אינטרסים של בנקאים ומשוואות מופרכות שנועדו להוכיח ש"משכנתאות-זבל" הן זהב, הכול חוזר. כאילו לא קרה כלום. בונוסים של מאות-מיליונים לאותם בנקאים באותם בנקים עצמם שחולצו בכספי משלמי המסים; ביטול כל פיקוח על הבנקים תוך הגנבת הסעיף הבעייתי על-ידי הרפובליקנים לתקציב ממש עם סיום השנה, והנה שוב הבורסה חוגגת, שוב מניות הבנקים מזנקות, שוב קרנות הגידור, או לפחות מנהליהן, עושים הון. לא למדנו כלום, מתברר.
אולי לא בשנה הבאה, אבל החגיגה הזו תיגמר. המצב שבו מעמד בינוני מצטמק בעולם, מגלה שחסכונותיו לא מספיקים לקיומו בכבוד בשנות הזיקנה המתארכות, שהעתיד יהיה גרוע מהעבר כשהמשרות נעלמות או נבלעות בסין, לא יכול להימשך. משהו יתפוצץ. במקרה הטוב, מחאה חברתית נוסח אנחנו ה-99%, שתסחף את ארצות-הברית למשל, ואולי יקום נשיא בסדר גודל האישי והמנהיגותי של פרנקלין רוזוולט או טדי רוזוולט. כי התיאוריות המסבירות ש"הטפטוף מחלחל באיטיות לכולם", שהגאות מרימה את כל הסירות, ושאר קלישאות, פשוט אינן עומדות במבחן המציאות, וזאת במערב העשיר. מדי יום רואים איך העושר מתרכז בידי ידיים מעטות יותר ויותר, והמעמד הבינוני עומד במקום או נסוג לאחור. זאת, על אף שבנקאים, מנהלי בתי-השקעות ופרופסורים לכלכלה, מנסים להסביר לנו כי מה שאנו רואים בבהירות, פשוט אינו נכון. שלמלך יש בגדים.
וגם בשנה הבאה נראה שאחרי מאה שנים של הישגים לתנועת שוויון זכויות האישה, תימשך הנסיגה במקומות מסוימים: בחברות המסורתיות, בעיקר האסלאמיות. נכון, במערב אין חולק על השוויון, אבל המתרחש בהודו, בפקיסטן, באפריקה, במזרח-התיכון - הגל העכור, האלים הפוגע בכולם, פוגע בנשים יותר מכול.
אבל הרי תמיד נוכל להתנחם בסמארטפון החדש. באפליקציה המגניבה. ברשת החברתית שבה נוכל להעלות את הגיגינו, את צילומינו המגניבים, כל פרט ופרט בזמן אמת על חיינו המרתקים, בלי ספק, את כל חברינו והמין האנושי. המידע נמצא במרחק הקשת מקלדת, מידע חשוב, מרתק, נגיש - האם נרצה בו? האם נדע מתי אנו מתומרנים בידי חברות ענק, ממשלים וקבוצות אינטרסים, או שנמשיך לטמון ראשינו בחול, לקחת את הגלולה הכחולה ולהאמין שאנו בעולם מושלם?
אבל יש נחמה, אפילו גדולה. הנחמה האמיתית היא שגם ברגע זה, כמו בכל רגע ורגע מישהו מגלה משהו. כותב משהו ששווה לקרוא, רעיון לסרט, לסדרת טלוויזיה מהנה, מגרה, יצירת אמנות שתאמר לנו משהו על העולם המסובך והמסוכסך שבו אנו חיים. מישהו יוצא למאבק בשם ערכים נשגבים, במקום לרצוח חפים מפשע. מנסה לגלות תרופה למחלה, מבקש להבין את המשוואה שתחבר את הכוחות ביקום.
כי האדם יכול, כפי שאנו רואים מדי יום, לעסוק בתחביב האנושי, להרוג איש את רעהו, אבל יכול גם להמריא לשחקים. אם פיזית, אם על כנפי הדמיון והמחשבה. ושני הכוחות האלה ימשיכו להתרוצץ בקרבנו, כפי שקרה משחר ההיסטוריה, גם בשנה הקרובה.
2014-2015 / איור: עומר הופמן
הכותב הוא עורך חדשות החוץ, ערוץ 1
כתבות
ני"ע
