עוברות מסך ועוד איך

לעורכים ובעלי ערוצי טלוויזיה בארץ אין אומץ. לו היה להם אומץ, לא הייתה להם בעיה לשלב בתוכניות פריים-טיים נכים או נשים שמנות.

מכיוון שככל הנראה אומץ ויצר ההרפתקנות אינן התכונות המובילות של אנשי תקשורת בישראל, שתי הקבוצות הללו - בעלות מאפיינים חיצוניים ייחודיים ועם שכיחות די גדולה באוכלוסייה - לא נראות בפריים-טיים של התקשורת הישראלית. כלומר, ליתר דיוק, נראות ומקבלות ייצוג - אך לעולם לא בהקשר הראוי.

מנחה שמנה של תוכנית הבוקר

ניתן למצוא מדי פעם בתקשורת אישה שמנה שרזתה לממדי גופה בבית-הספר היסודי או נשים המתלבטות בעניינים נוספים הקשורים לממדי גופן ותחושותיהן בהקשר לכך. אבל מעולם לא נראתה מגישה או מנחה של תוכנית טלוויזיונית עם משקל עודף.

כאילו שרהיטות, חוכמה, אינטליגנציה וכל שאר התכונות הנדרשות להנחיית תוכנית טלוויזיה, פוחתות ביחס ישיר לעלייה במשקל הגוף.

לפני כעשור ערכה מחלקת המחקר של הכנסת מחקר בנושא, שממנו עלה כי כ-30% מהנשים בישראל הן בעלות משקל עודף. אגב, השכיחות של גברים גבוהה יותר ועומדת על כ-40%, אבל גברים שמנים אינם מודרים מהפריים-טיים הטלוויזיוני, כמובן.

מנחה על כיסא גלגלים בתוכנית בידור

אצל הנכים והאנשים עם מוגבלויות המצב די דומה: הם יזכו לאזכורים במקומות בולטים בתקשורת - אך תמיד בהקשר לנכותם או למגבלתם: איך הגיעו למצבם העגום; איך החלימו במהירות; ואיך לא שקעו בדיכאון עמוק למרות מוגבלותם או נכותם.

מדוח של המטה לשילוב אנשים עם מוגבלויות של משרד התמ"ת עולה כי מספרם של אנשים עם מוגבלות בישראל עומד כיום עומד כיום על כ-705 אלף, והם מהווים כ-18% מהאוכלוסייה בגילאי 20-64.

לזכות התקשורת ייאמר כי בקבוצת האנשים עם המוגבלויות אין אפליה בין גברים לנשים, שניהם לא נראו עד כה בפריים-טיים הטלוויזיוני בנושאים רגילים שאינם קשורים למגבלותיהם. מנחה - גבר או אישה - של תוכנית טלוויזיה על כיסא גלגלים כמעט ולא נראה במחוזותינו.

הם מפחדים?

הפריים-טיים הישראלי עבר ועובר שינויים רבים בכל מה שקשור לייצוג אוכלוסיות שלא נראו בו בעבר. ניתן כיום לראות בו הרבה יותר כיפות, נשים (חילוניות ודתיות) וצבע עור שאינו בהיר. אך עדיין שתי האוכלוסיות הללו לא מקבלות ייצוג הולם.

הסיבה להדרת שתי אוכלוסיות אלה מאמצעי התקשורת שלנו מצביעה על הצורך באפליה מתקנת בתחום ושינוי המצב. מילת המפתח בהקשר זה הינה פחד.

במהלך השנים האחרונות נשים ממלאות תפקידי עריכה בולטים בתקשורת הישראלית, בין היתר גם במדורי ועיתוני הנשים והאופנה. לכאורה - ולכאורה בלבד, לצערי - מצב כזה היה צריך להפוך את המצב.

מדוע במקום שנשלט לחלוטין על-ידי נשים בדמות מדורי האופנה אין ייצוג לנשים מלאות? איך ייתכן שעורכות בתוכניות פריים-טיים טלוויזיוני לא משנות את התמונה? גברים כן - ונשים לא?

אני חושש שמדובר בפחד עמוק מלהיות כמוהן, כמו הנשים השמנות, או לחילופין ואף גרוע מזה - המחשבה שאישה שמנה היא אישה שאינה מסוגלת לשלוט בדחפיה, ומכיוון שכך היא הגיעה לממדי גוף "חריגים".

המאפיין של שתי תשובות אפשריות אלה הוא פחד. פחד זהה חשים, אולי, העורכים מהבלטה של נכים בפריים-טיים, נכים שהשלימו עם המגבלה שלהם ואינם רואים בה מכשול. גם הם מעוררים חשש רב.

ההשלכות של כניעה לפחד הזה עלולות להיות הרסניות דווקא לדור הצעיר. לנערות צעירות שנוהרות אחרי אידיאל היופי הרזה, העובדה שניתן להיות "חשובה" ו"מפורסמת" בלי ללבוש ג'ינס או שמלה במידה 36 יכולה לעיתים להיות בבחינת אופציה מרעננת לדיאטה קשה. לגבי נכים - שילובם במקומות בולטים יכול לסייע לרבים מהם לחוש מקובלים ולקדם סובלנות בקרב אלה המכונים "בריאים".

החוקרת אליזבט נואלה-נוימן הגתה בשנות ה-70 את המונח "ספירלת השתיקה" - מושג שמבוסס על ההנחה שהתקשורת היא בעלת השפעה מעצבת על המציאות. "הספירלה" נוצרת כאשר אנשים מחפשים לקבל חיזוקים מהתקשורת לדעותיהם, וחוששים להרגיש שהם מבודדים חברתית ורעיונית. בסביבה תקשורתית שונה מדעותיהם, הם יחששו להתבטא ויתאימו את דעתם למראה התקשורתית.

העורכים, העורכות, תא העיתונאים ותא העיתונאיות חייבים לשבור את הספירלה הזו - בשבילם, בשבילנו ובשביל החברה הישראלית כולה.