הם ינוצחו

אימרן חוואג'ה יצא מבריטניה לסוריה, כמו רבים אחרים כדי להתנדב לארגון המדינה האסלאמית, דאע"ש. הוא אף הצטלם שם עם ראשים ערופים. ואז הוא ביקש לחזור, להמשיך את מלחמת הקודש בלונדון, עירו. היה ברור לו שהוא מסומן על-ידי שירותי הביטחון, לכן זייף את מותו בסוריה, וחזר עם מסמכים מזויפים. הוא נתפס, ובסוף-השבוע האחרון נדון ל-12 שנות מאסר.

חוואג'ה מגלם בתמצית את הסיוט האירופי. ואדגיש שוב, הסיוט האירופי, המערבי. נכון, מדובר בסיוט כלל-עולמי אבל יש לו מקבילים שאינם "זוכים" לאותה מידה של תשומת-לב. ארגון הטרור הסוני בוקו-חאראם למשל, בניגריה. רצחניים בהרבה. נוראים לא פחות. האידיאולוגיה שלהם אותה אידיאולוגיה. ההבדל? מעמקי ניגריה רחוקים, אין לבוקו-חאראם מתנדבים מהמערב, שיחזרו אחר-כך לנסות לפגע בפריז, בלונדון, בברלין, הם לא מציפים את הרשתות החברתיות, והנרצחים רחוקים פיזית ונפשית; ואם נהיה ציניים נוסיף - הם כהי-עור. אז בבוקו-חאראם שיטפלו ניגריה, צ'אד, קמרון. אה, הם אינן מצליחות? - או-קיי, תודיעו לנו כשהמצב יחמיר. שם קוד ל-תודיעו לנו כשזה יאיים "עלינו".

יצרו מותג

אנשי המדינה האסלאמית זכאים לכל פרס של תחרויות מיתוג ושיווק שבעולם. תוך שנה וכמה חודשים(!) בלבד, הם יצרו מותג שאין אדם בעולם שאינו מכיר. שמעורר מצד אחד חלחלה ותיעוב, ומצד שני הזדהות עמוקה. והם אכן כיוונו לשתי המטרות, והשיגו אותן. הם נעזרו ונעזרים בפוליטיקה הסבוכה והמפותלת של המזרח-התיכון, בהיסטוריה המדממת של הסונה והשיעה, במחדלי ממשלים שוחרי טוב באירופה ובארצות-הברית.

אבל השורה התחתונה היא, שהם כבשו לעצמם מדינה, גדולה פי עשרה מישראל בפרק זמן קצר להפליא, והם בלתי-מנוצחים. או כך נדמה היה עד לא מכבר. שכן הם כבר ספגו מפלות קשות, והם ינוצחו. והיום אינו עד כדי כך רחוק. הם הצליחו מדי, וקוממו על עצמם את העולם כולו למעשה - את המשטרים הסוניים המתונים, את השיעים, את המערב. כולם משתפים פעולה, דבר לא סביר כשלעצמו, נגד ארגון טרור, או ארגון גרילה, או מדינה, איך שלא נגדיר אותם, אחת בלבד בלב המזרח-התיכון.

אויב אויבי הוא ידיד, אומר המשפט הציני הישן. ומול סכנת המדינה האסלאמית - למערב, לא לישראל, איראן נראית לפתע מתונה. הגיונית. בעלת-ברית כמעט. אותה איראן על סף פצצת אטום, אותה איראן ששולטת עתה למעשה בארבע-חמש ערי בירה במזרח-התיכון: טהרן, בגדד, צנעא, דמשק, ביירות. איראן ההופכת למעצמה אזורית בחסדי האיום של המדינה האסלאמית, וארצות-הברית ואירופה שאינן מוכנות עוד לשפוך את דם חייליהן בעיראק.

פעם הטילו הפרשים של אטילה ההוני, ולימים של ג'ינגיס חאן, מורא בערבות של אסיה, כשפשטו סיפורי הזוועה על מעשיהם לערים שסירבו להיכנע. היום סיפורי הזוועה פושטים תוך שניות, בחסדי האינטרנט. אבל ההצלחה הגדולה מדי הצליחה לאחד את אויביהם, ותפיל אותם. יש להם פשוט אויבים רבים מדי, חזקים מדי, נחושים. והם עצמם נמצאים בשטח מוגדר שבירתו היא ראקה, בסוריה, קל יחסית לפגוע בהם. עם זאת, העובדה שנגדם פועל מעין שילוב שאפילו אי-אפשר לקרוא לכך קואליציה, אלא במקרה הטוב שילוב אינטרסים - משחקת לטובתם.

הם מדממים

אז מי נלחמים כרגע באמת נגד המדינה האסלאמית? המל"טים והמטוסים של ארצות-הברית, שגורמים נזק משמעותי, נכון. אבל בסופו של דבר, אם המדינה האסלאמית תובס זה יהיה כמו בכל מלחמה, על הקרקע. והיחידים המוכנים כעת לשפוך את דמם הם העיראקים והכורדים. בשני המקרים בגלל חוסר ברירה. ולשניהם יש הצלחות באחרונה. וחשוב לזכור זאת, בשטח, המדינה האסלאמית סופגת מהלומות קשות מאוד.

זו לא רק קובאני, אותה סטלינגרד כורדית-יזידית, ואפילו לא תחילת המתקפה על מוסול שאולי תתחיל ממש בקרוב. הם אכזריים מאוד. נלהבים למות. יש להם לוחמים ורוצחים מטילי אימה, אבל אנשי המדינה האסלאמית אינם צבא מאורגן. או אולי עדיין לא. הבעיה היא בצד השני. הפשמרגה הכורדים איבדו אלף הרוגים בחצי השנה האחרונה. הצבא העיראקי אמנם אינו שבר הכלי שהיה עד לא מכבר, אבל הוא מאבד לוחמים באותו קצב, אם לא יותר. ולהם אין מאות מתנדבים הנוהרים כל חודש מהמערב כדי למות למען האל ונביאו. בשלב מסוים יצטרכו להיכנס כוחות נוספים למערכה, רק השאלה הגדולה מי?

המערב כדרכו מתנהל במסורבלות, תוך התייעצויות אין-סופיות וקבלת החלטות בקונצנזוס, זאת, תוך רתיעה מכל שימוש בכוח, הקפדה על תקינות פוליטית, ומה לא. אבל בסופו של דבר, ולמרות הרתיעה משליחת כוחות נוספים לבוץ העיראקי, המדינה האסלאמית תובס. השילוב של נשק מתוחכם, של ייבוש איטי וסבלני של מקורות המימון של הארגון הרצחני, של מעקב ועצירה של המתנדבים בדרכם הלוך או חזור, ימוטטו את שלטון האימים הזה. אך במקומו לא תקום שווייץ או שבדיה. מלחמת הסונה בשיעה, מאבק איראן בערב-הסעודית ובמצרים על השליטה יימשכו מגבול אפגניסטן ועד הרי המגרב.

ואנחנו? כמאמרו של מנחם בגין בזמן מלחמת איראן-עיראק, האם אנו מאחלים בהצלחה לשני הצדדים. הפעם לא בדיוק. כי המאבק הזה מחזק את איראן ושלוחותיה. הם מדממים, נכון, אבל משיגים עוד אזורי השפעה, עוד דריסות-רגל. זה הפיך אמנם, אבל זה קורה. וחמור מכול, גם אם המדינה האסלאמית תובס מחר, האידיאולוגיה הרצחנית, הקיצונות הדתית, השנאה לא ייעלמו. הן יימשכו, אולי אף יתרחבו, בגבול עיראק-סוריה, בסומליה, בקווקז, בכל מקום כמעט במזרח-התיכון, או בבירות אירופה.

עריפת-הראש הבאה, עם או בלי תיעוד מצמרר ומעולה טכנית, עלולה להתרחש בכל נקודה בעולם, כששום מקום אינו ניטראלי, ושום אדם אינו בחזקת עומד מן הצד.

הכותב הוא עורך חדשות החוץ, ערוץ 1