תאונת-הדרכים המחרידה שבה קיפחו את חייהן שמונה נשים בדואיות מהנגב ונפצעו עשרות, לא הקפיצה את שר התחבורה למקום האירוע כדי למסור הצהרה לתקשורת. גם ראש-הממשלה לא הגיע לביקור תנחומים. במהדורות החדשות למחרת סיקור ההלוויות כבר נדחק מטה בסדר האייטמים.
מאחורי ההתנהלות הזאת המבטאת ניתוק, ישנה אמת כואבת שכותרתה היא - התרחקותם ההולכת וגדלה מהמדינה של כ-200 אלף אזרחי ישראל הבדואים שחיים בדרום הארץ.
חלק מהפוליטיקאים משדרגים את הניתוק לכדי הכפשה. "מי שניסה לטייל בנגב בשנים האחרונות יודע שהוא לא יכול להשאיר אוטו ליד המכתש הקטן, או ליד אחד הנחלים, כי בוודאות יפרצו לתוך האוטו ויגנבו... בכל כפר ערבי ועיר ערבית אי אפשר להיכנס", אמר נפתלי בנט השבוע וסימן במחי משפט 20% מאזרחי המדינה כעבריינים שמסכנים את ביטחון הציבור.
ניתן ורצוי לנהל דיון ענייני על בעיות הפשיעה והאלימות ביישובים הערביים, בראש ובראשונה כי המדינה מחויבת לביטחונם האישי של אזרחיה הערבים. אך כאשר השר שאחראי על שילובם הכלכלי של אזרחינו הערבים, ובכללם הבדואים בדרום, משתלח בהם בהכללות גזעניות כדי לגרוף רווח פוליטי בתקופת בחירות - מה לנו כי נלין על חוסר היחס לתאונה?
זה היה אמור להיות הפוך; דווקא בעשורים האחרונים חלה התקדמות גדולה בשילוב ובפיתוח כלכלי של החברה הבדואית: עוד ועוד ביקשו לרכוש השכלה, יותר נשים החלו לצאת לעבודה, והערים הבדואיות ראו תנופה של התפתחות. בחלק מהמשפחות, הדור הצעיר כבר גדל עם אבות ואחים גדולים ששירתו בצה"ל.
הדור הזה יועד אפוא להיות החוט המקשר, שיאפשר לחזק את הקשר בין הבדואים למדינה והלאה - לאוכלוסייה כולה, אלא שמה שקורה בפועל הוא למרבה הצער להיפך.
זה קורה כי בעולם שבו חפצים בקידום, אי אפשר לקיים חיים ללא תשתיות בסיסיות. הרי לא ייתכנו חיים הולמים וראויים בלי כבישים ראויים, בלי היתרי בנייה ובלי חינוך ראוי לשמו. דוגמה כואבת ומקוממת למצב הזה היא העובדה, שבין השנים 2003 ל-2010 הכירה המדינה ב-11 כפרים בדואיים, שברובם אין עד היום חיבורי חשמל ומים מסודרים, ואף לא היתרי בנייה ומוסדות חינוך ראויים. זאת אולי הסיבה המרכזית לכך שתוכניתו של בני בגין, שנועדה לאפשר הסדרי קרקעות בכפרים הבלתי מוכרים, עוררה בשעתה גלים גדולים של חוסר אמון בקרב האוכלוסייה הבדואית. ומדוע שתאמין?
וזה לא הסוף. בכפרים הבדואיים - המוכרים והלא מוכרים - שוררת מציאות שונה לחלוטין ממה שמתרחש בעומר, בלהבים ואפילו בדימונה ובבאר-שבע. זוהי פצצה מתקתקת של דור שלם שגדל ללא חינוך, ותוך ניכור הולך ומעצים כלפי המדינה.
אחת הסיבות המרכזיות למצב העגום היא שרוב חברי-הכנסת מתעלמים מהנושא. בכנסת האחרונה נכחתי בדיון בנושא שכינס ח"כ עמר בר-לב, מי שלקח על עצמו להיות יו"ר "השדולה לשילוב הבדווים בחברה הישראלית" ופעל לקידום תשתיות ביישובים הבדואיים בדרום. יכולתי אז לספור על יד אחת את מספר הח"כים היהודים שנכחו בדיון. שר החקלאות יאיר שמיר, שבממשלה הנוכחית מופקד על נושא הבדואים, אמנם התייצב, אך לדקות ספורות.
בל נטעה. בעיותיהם של הבדואים הן בראש ובראשונה בעיות של המדינה. התאונה הקשה שראינו וההתנהלות בעקבותיה הן רק סימפטום לסבך קשה הרבה יותר. מדובר במציאות שקל לברוח ממנה אם גרים בתל-אביב ובירושלים. בדרום, לעומת זאת, ממדי הניכור למדינה רק הולכים ומתרחבים.
כשהדור הנוכחי של הבדואים, שגדל על ההפליה וההשפלה, יחליף בהנהגה את הדור המבוגר, שצמח במציאות של ניסיונות השתלבות על בסיס אמון ותקווה, הבעיה תחריף. ואז, אנו עלולים למצוא את עצמנו במלחמת אזרחים אמיתית בדרום. מלחמה שבה כולנו נפסיד.
הבחירות הקרובות הן הזדמנות לכלל המפלגות לשלב את נושא הבדואים באג'נדה. על הממשלה הבאה לעשות מעשה אמיתי לשינוי המצב לטובת כולנו. בלי רוח גבית מהזרם המרכזי של ההנהגה הישראלית עוד נתגעגע למה שקורה עכשיו.
כן, וראש-הממשלה צריך לנסוע לנחם את המשפחות האבלות.
הכותב הוא יו"ר-שותף של עמותת יוזמות קרן אברהם, הפועלת לקידום שילוב ושוויון בין יהודים לערבים
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.